כשנראה שכולם עסוקים במה יהיה בשנה החדשה,
זו לפעמים ההזדמנות לשאלה אחרת לגמרי.
יש משהו כמעט טקסי במעבר לשנה חדשה.
אנשים מסכמים, משתפים, כותבים על הישגים – על מה שהיה ומה שיהיה.
האוויר מלא בתחושה של התחלה.
ולי, דווקא ברגעים האלה, עולה לעיתים שאלה אחרת:
איך לי עכשיו, עם מה שכבר יש?
עם השנים שמתי לב שתחילת שנה עושה לי משהו מוזר.
החיים ממשיכים כרגיל – משפחה, עבודה, ריצה, חברים
ובמבט מבחוץ, הכול אפילו נראה טוב.
ועדיין, לפעמים מתגנבת בי תחושה שקטה:
אם הכול בסדר, למה משהו מרגיש לא לגמרי מדויק?
זו תחושה לא נוחה, כזו שלא תמיד נעים להודות בה.
בעיקר כשאין 'סיבה טובה' להרגיש כך.
היו תקופות שבהן ידעתי בדיוק מה חסר לי.
כשהילדות היו קטנות, למשל, היה ברור לי שאין לי מספיק מקום לעצמי.
לא כי לא רציתי – פשוט כי לא היה מרחב.
וזה היה מובן.
אבל יש גם תקופות אחרות.
בהן אין תשובה ברורה. רק תחושה.
קל מאוד, בדיעבד, להסביר לעצמנו מה היה שם.
הרבה יותר קשה להיות בתוך הרגע,
ולהסכים להרגיש משהו בלי למהר לקרוא לזה בעיה או לפתור.
אז השנה, לפחות עבורי, ינואר הוא לא רגע של החלטות.
הוא רגע של בדיקה.
לא כדי לשנות.
לא כדי להכריז.
רק כדי לשים לב.
איך לי בעבודה.
איך לי במשפחה.
איך לי כשאני עם עצמי.
ובכלל
בלי להסיק מסקנות.
בלי להתחייב לכלום.
כי לפעמים, עצם המחשבה, הזיהוי – זאת כבר התנועה.
לפעמים, כל התנועה שאנחנו צריכים היא לעצור לרגע,
לשים לב ולהקשיב למה שכבר נוכח.
ואולי זה בסדר, גם עכשיו,
לא לדעת לאן זה הולך.
רק לשים לב.
