חזרתי מתחרות של 48 שעות, עם שיא אישי ואז גיליתי שהריצה נעצרה.
מה עושה מי שחיה ריצה, כשהדבר הכי טבעי שלה פתאום נעלם?
הרגע שבו זה נשבר
בסוף שנת 2024 חזרתי מתחרות גדולה וחשובה בחו״ל.
48 שעות של ריצה, 290 ק״מ, שיא אישי.
תחרות קשה בכל קנה מידה – פיזי ורגשי.
חזרתי הביתה כמו תמיד עם רצון להתאושש ולהתקדם הלאה.
תקופה של התאוששות כוללת הליכה, הקשבה לגוף, בדרך חזרה לעצמי.
אחרי כמה שבועות הבנתי שמשהו לא קורה.
תקופת ההתאוששות נגמרה ואני עדיין הולכת.
אני בריאה. לא נפצעתי. הכול במקום.
ועדיין, אני לא מצליחה להניע ריצה.
בהתחלה עוד דיברתי אל עצמי בטון מרגיע:
״זה בסדר, עוד קצת. זה יחזור".
אבל הריצה לא חזרה.
בשלב מסוים התחילה לעלות בי תהיה מטרידה:
מה קורה פה?
המאבק היומיומי
הריצה עבורי היא לא רגעי השיא של תחרות.
היא אוויר יומיומי לנשימה.
המקום שבו אני מכניסה אנרגיה לגוף ולנשמה.
חושבת, מתמודדת, פוגשת טבע ושקט. ופוגשת את עצמי.
ופתאום זה נעלם.
כל בוקר יצאתי מהבית עם מחשבה אחת:
״היום זה יקרה״
אבל בפועל, כמה צעדי ריצה ואז דעכתי להליכה.
שוב מצאתי את עצמי הולכת.
ימים הפכו לשבועות, שבועות לחודשים.
התסכול היה קבוע.
המחשבות כבדות.
הפחדים שצצו: אולי זה גיל המעבר? אולי הזדקנות?
אולי ככה נראים דברים כשהם נגמרים?
זה צרב.
זה כאב.
זו הייתה אכזבה עמוקה.
התחושה הייתה שאני נלחמת כל יום מחדש על משהו שהוא הכי טבעי שלי, והכי לא קורה.
החיים שמאחורי הריצה
בדיעבד, חודשים אחרי, קל לי יותר היום לראות את התמונה המלאה.
בזמן אמת לא הצלחתי לחבר את כל הנקודות.
לא הייתי פצועה. היכולת הפיזית והעומק כנראה עדיין היו שם.
אבל משהו במכלול הזה של ״גלית״ לא היה שלם.
שנת 2025 הייתה שנה משמעותית ולא פשוטה עבורי.
שנה של תהליכים עמוקים, של שאלות זהות, של הבשלה לעזוב מקום עבודה ולצאת לדרך חדשה.
שינויים שנוגעים בהרבה רבדים מערערים,
מאלצים להתמודד עם השאלה הפשוטה והמורכבת כאחד:
'מי אני עכשיו'?
בזמן אמת לא ידעתי לספר לעצמי את הסיפור המלא.
אבל הגוף ידע והרגיש.
והעצירה הופיעה גם שם, ביכולת שלי לנוע.
מי אני כשדברים נתקעים
ברמה היומיומית המשכתי לצאת החוצה.
יום אחרי יום – הליכה, ניסיון לרוץ, חזרה להליכה.
היום, אחרי יותר משנה, אני יכולה להסתכל לאחור מפרספקטיבה אחרת.
ולהבין משהו שלא ידעתי אז.
התנועה כל כך עמוקה בי, והתשוקה אליה כל כך גדולה, שלא הייתי מוכנה לוותר עליה גם כשהיא לא נראתה כמו שדמיינתי.
הקשבתי לגוף שלא הצליח לרוץ, אבל לא ויתרתי על עצם התנועה.
לא עצרתי.
אני מבינה היום שהמאבק הזה לא היה נגד הגוף
אלא בעד עצמי.
בעד מה שאני מאמינה בו, גם כשהדרך נראית אחרת.
ואולי הלמידה הכי גדולה הייתה זו:
שהמשך המאבק שלי לתנועה הוא הנאמנות לעצמי, ולא פשרה.
זה סיום או התחלה?
בחיפוש אחר התשובה לשאלה 'מי אני עכשיו'
עברתי בחודשים האחרונים התמודדויות שונות.
מסעות עם עצמי ברבדים שונים
ביניהם גם חודש בהודו וחוויה מיוחדת באיטליה.
תהליכים שפתחו מרחב לשאלות שהיו פתוחות.
ובשובי, לאט לאט התשובות שלי לעצמי התגבשו.
התשובות והדרך שאני רוצה לסלול התחילו להתבסס.
ובחרתי את הדרך בה אני מתכוונת לפעול.
המילים מעטות ו'נקיות',
אבל התהליכים היו כבדים, מורכבים, מערערים ועם זאת חשובים וחיוביים.
מסביבי היו אנשים שאוהבים אותי ועזרו לי להגיע לתובנות שלי.
וכחלק מכך שנוצרה בי בהירות,
התחלתי להיפתח ולפעול לכיוון של התחלה החדשה.
ואז יום אחד היא חזרה. הריצה.
ההתמודדות עם הדרך החדשה שלי היא התמודדות יומיומית.
והריצה? אני כל יום מחדש במקום של הודיה:
על הבחירה להמשיך ולהאמין בדרך שנכונה לי.
על היכולת הזאת שכל כך ממלאת אותי
ושהייתה לי מעל לעשור כברורה מאליה.
