'מה הזמן מסמן לי
זה הכל שאריות של החיים'
הרבה שנים שגיל 50 ישב לי בראש כמו נקודה בחיים שמסמנת שיא – ממנו הכל, כמו במדרון תלול יתחיל להתפרק.
תמיד היתה לי תחושה שעד הרגע הזה, צריך להספיק הכל. להגיע לשיא של הקריירה, לשיא ברמה פיזית בעולמות הריצה שלי ועוד.
תחושה של שעון שמתקתק וסופר לאחור עד לאותה נקודה. תחושה של בהילות להספיק דברים. ומחשבות – האם זה המירוץ האחרון שלי? האם משם הגוף יתחיל לבגוד?
והיו גם סימנים שהעידו שזה הולך ומתקרב:
קמטוטים שהחלו סביב העיניים, הגוף והנפש שבשנות הארבעים המאוחרות התחילו לחוות את מה שקוראים לו בחשש – גיל המעבר. גם בעבודה כאשת שיווק – שאלות שהתחילו לדגדג – האם המקצוע הזה מקבל סוג של פג תוקף ומשם העולם שייך לצעירים?
שאלות גדולות של משמעות התחילו לעלות, ואיתם ניסיון להבין האם אני חווה את השאריות של העשייה והמשמעות, או מה?
'ולחיות את הרגע
להתחיל לאסוף את השברים'
וכן בשנים האלו חווייתי גם שברים לא פשוטים, בחיים האישיים ובקריירה.
וזה כלל לא משנה למה הדברים קרו. כשבשיא תקופת הקורונה היו פיטורים המוניים מאל על, גם אני קיבלתי את מנת חלקי – וכן, הייתי מנהלת בכירה, וותיקה ויש לומר מצליחה באל על. אז כמובן שאפשר להגיד – 'זה לא את'.
אך כשכולי מרגישה את איום שנת ה 50, זה בכלל לא משנה אם הקטליזטור היה נגיף או לא. זה היה עבורי חלק מסיפור שליווה אותי והוא התחיל להגשים את עצמו.
אז היו שברים, אבל החיים ממשיכים. והייתי צריכה לאסוף את השברים ולהמשיך לצעוד קדימה.
'אולי אצא יותר
אתחיל קצת למהר
להתחיל להסתדר
ולעשות קצת רעש'
אז מה באמת מסמן ה 50 הזה? האם באמת זאת תחילתה של הדעיכה או שמא משהו אחר?
זה קצת מזכיר לי את מה שקרה בעולם סביב הבאג 2000. בסוף שנות התשעים כולם דיברו על באג 2000, כאילו העולם עומד לקרוס ברגע שהשנה תתחלף. מחשבים יקרסו, מערכות ייעצרו, הזמן עצמו יתבלבל.
היום זה נשמע מעט מצחיק, אבל אז זה היה פחד אמיתי – פחד מהלא‑נודע, מהשינוי, מהאפשרות שמשהו ייסדק בשנייה שנעבור לשלב החדש.
וכשאני חושבת על זה עכשיו, התחושה היתה דומה במחשבות לקראת גיל 50.
בראייה לאחור אני מבינה שכמו שבאג 2000 עבר בלי 'סוף העולם' – כך גם אני.
גם כאן, מתחת לחשש, נוצרה הזדמנות. הזדמנות לבדוק מה עובד, מה לא, מה צריך עדכון, ומה הגיע הזמן לשחרר.
ועם הזמן תהליכים בחיים שלי קיבלו עם הזמן שם וצורה הדברים החלו להתבהר.
וככל שצעדתי הלאה החלו תהליכים מרגשים של למידה וחיפוש משמעות נוספת, שונה.
חזרה לספסל הלימודים – יצאתי לדרך חדשה של למידה. לא עוד ממקום של 'צריך' להספיק להשיג במירוץ החיים וצורך, אלא מתוך מקום בו אני רוצה, בוחרת, מתוך תשוקה וסקרנות. נעים להכיר – האימון האישי. תחום שלימד אותי על עצמי ועל החיים. שפה חדשה שלמדתי.
שינוי קריירה – פרידה מניהול שיווק בחברות (עד כמה שהן מצליחות ונוצצות), תחום ששגשגתי בו ואני מעריכה את מה שהייתי בו, לאימון האישי – למקום של אנשים – תרומה ברמה אחרת שנוגעת באנשים – ובשינויים ותהליכים משמעותיים בחיים.
הריצה למרחקים ארוכים – כן, הריצה. משהו שהוא חלק מהגוף והנשמה שלי. החשש הגדול מדעיכה ממש פיזית, התגלה כלא נכון. וההזדמנות לקרוא, ללמוד, להבין מה ואיך נכון לגוף שלי כיום. ואני רואה את ההתחזקות והשיפור. ועם זה, הלב נרגע. הנפש מרוצה. ואני – מודה על הזכות לרוץ, לחוות את כל החוויות שאני אוהבת.
ולא, אני לא אומרת שלא חוויתי משברים וקשיים. יש, מהכל! ואני חיה בהם ביום יום שלי.
אבל אני מרגישה שאני מגיעה אליהם ממקום אחר, בוגר. אין בי שום צורך להוכיח החוצה, אני פועלת ומתקדמת בדרך שלי.
'אולי מקום אחר
מקום יותר בוער
להתחיל קצת לקלקל
ולתקן עוד פעם'
אני יצאתי למקום אחר, מקום בו אוכל לבטא את עצמי מעט אחרת.
ולוקחת את הזכות והיכולת לתקן את מה שצריך.
הגיל הוא לא מה שיקדם או יחסום. הגיל הוא הזדמנות – משקפיים חדשים שניתן להביט דרכם ולראות את העולם, אותנו ואת ההזדמנויות שלנו מעט אחרת.
הגיל הוא לא סוף/הוא נקודת ציון' זאת התחלה של דיוק.
ואולי זאת בכלל המתנה האמיתית של הגיל הזה:
היא לא הידיעה, אלא היכולת לשאול מחדש.
לא המרדף אחרי מה שחשבנו שצריך להספיק, אלא ההקשבה למה שעוד מבקש להיוולד.
כי בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו מגיע לרגע שבו הוא מבין שהזמן לא דוחק – הוא מסמן.
והשאלה היחידה שנשארת בעייני פתוחה היא מה אנחנו עושים עם הסימן הזה עכשיו.
איזו משמעות אנחנו בוחרים לייצר מתוך מה שנשאר (ונשאר!), וממה שעוד מחכה לנו בדרך.
“שאריות של החיים” נכתב והולחן על ידי עידן רייכל
