חלק מההנאה שלי באימונים מצויה גם בתיעוד של רגעים, תיעוד של מראות מהדרך. אני מצלמת לא מעט. בין אם זה נוף פתוח ועוצמתי או פרח ועליו טיפות טל שנראים לי באותו הרגע הכי מושלמים בעולם.
זום-אאוט
אני מסתכלת בתמונות שצילמתי.
במבט הראשון, כזה מלמעלה, כמעט תמיד אני אמצא את השמש. מציצה לה בביישנות באופק או קורנת לה כולה. אבל היא שם. כזו שמדליקה אותי ומאירה לי את הבוקר, משמחת ומעלה חיוך.
ויש שמיים וביום טוב גם עננים מדהימים. לפעמים פיסה של ירוק או חום או כחול של ים. צבעים של הטבע שצפים בבוקר.
זום-אין
לפעמים אני עושה זום-אין על התמונה ומסתכלת עלי, שם באמצע או בצד של כל הקומפוזיציה הזו. לפעמים אני נקודה שולית בתוך הנוף ולפעמים אני שם במרכז מביטה היישר אל המצלמה.
ואני מסתכלת בעצמי ורואה את השכבות שבתמונה.
השכבה הפנימית. הנסתרת מן העין. אני מסתכלת ומתחברת לתחושות ולרגשות של אותו רגע. בין אם עצרתי תוך כדי מאמץ ואני מרגיעה את הדופק, ובין אם אני אחרי האימון בבעבוע של נחת…
ויש את השכבה החיצונית. הפיזית. אני שם. ממש כמו שאני. בבגדי הריצה. בתנועה. שיער אסוף. חיוך. והנה העיניים שלי מסתכלות בי מסתכלת בי בחזרה.
היום כשהסתכלתי בתמונה, ראיתי קמטים סביב העיניים. יא.. קמטים. אני כנראה כבר לא כזו ילדה. למרות שלתחושתי, הריצה בטבע מוציאה ממני אחת כזו.
קמטים. יש לי משפט שאני תמיד אומרת כשמדברים על גיל. אני אומרת שאני לא ׳סופרת׳ את הגיל שלי, שהוא לא משמעותי לי.
קמטים. שכבות של החיים. של זיכרונות, של מעשים.
אז היום. הסתכלתי על עצמי בתמונה. עשיתי זום-אין… וראיתי את הקמטים. נמצאים שם, מעטרים את צידי העיניים שלי.
והבחירה שלי היא להסתכל עליהם בחיוך ואהבה. ולקבל אותם ככה, כמו שהם, תוצר של מאמץ ואושר מעשייה שאני כל כך אוהבת.
10 נובמבר 2019
