Saturday Night

הרצון שלי היה לבדוק את עצמי. לבדוק את היכולת שלי בשלב הזה. שלושה חודשים אחרי מירוץ היעד ואי אילו לפני היעד של 2020.
לצאת ולהקשיב לגוף בפעולה. מה הוא מרגיש. כמה קשה לו. מה קשה לו. ואיך הוא מתמודד.

איך ומה אני מרגישה. כמה קשה לי, מה קשה לי. ואיך אני מתמודדת בזמן אמת.

זה נכון, השתתפתי בלא מעט מירוצים ארוכים, חלקם כאימונים חלקם כתחרויות – אז מה השתנה? מה שהשתנה זה היעד החדש. היעד אליו אני מכוונת הוא גדול ומאיים. 6 ימים. בלתי נתפס.  אם יש משהו שלמדתי ממירוץ ה 72 שעות, זה שאני יודעת כיצד אני נכנסת למירוץ, אך משם, אחרי יממה או שתיים וככל שעובר הזמן, השליטה הולכת וקטנה. מתחולל שם מאבק בין הגוף והנפש. כמו נדנדה שעולה ויורדת, כל פעם מישהו אחר מהם שולט בסיטואציה.

ישנן שעות שהגוף מגלה אנרגיה והא בטוב, ושעות שהוא מאיים לקרוס מעייפות. יש שעות שהראש מרגיש מוביל וחזק ואחרות בהן הוא לא מבין למה ומדוע…  ואז מציפות  מחשבות שמחלישות את הגוף.  ובזמן הזה, צריך להמשיך ולהתקדם. בין אם טוב לי ובין אם כואב. לשם כך, אני צריכה לנסות להגיע לרגע האמת כשהגוף מנוסה בהתמודדות עם כל הקשיים – עייפות, כאב, כל קושי באשר הוא – ועכשיו זה הזמן לניסוי כלים.

אז מה עושים? יוצאים לבדוק!

אני הצעתי לצאת לאימון של 12 שעות. לא בתנאי אימון במגרש הביתי, אלא במירוץ.

קובי, המאמן, הגדיל לעשות ואמר – 'לרוץ 12 שעות את יודעת. בואי נכוון למצב שיקרה ברגע האמת במהלכו של מירוץ היעד: מצב של עייפות, תשישות. כך תצאי למירוץ'.

המתכון למירוץ על תשישות:

מרכיבים:

– מוצאים מירוץ מתאים – או במקרה שלנו – מירוץ של 12 שעות בבלגרד.

– סוגרים טיסה, מלון ונרשמים למירוץ

– עומס בעבודה – המירוץ המתוכנן יקרה כיממה פלוס לאחר אירוע מאד גדול בעבודה. אירוע עליו הצוות שלי ואני עובדים. אירוע מורכב שלקראתו שעות העבודה התארכו והתארכו, ושעות השינה, התקצרו. והשיא – האירוע, יממה לפני הטיסה.

– עומס באימונים – גם כאן, השף (ראה ערך המאמן) תיבל את תכנית האימונים באופן שיוסיף עומס על הקיים.

אופן ההכנה:

– מערבבים את כל הטוב הזה במשך שבועיים.

– לא מוותרים גם כשעייפים.

– מסיימים את האירוע בעבודה, ממשיכים הביתה לארוז והופה' ממריאים למחרת בבוקר.

– יש לי כיממה וקדצ בבלגרד עד לזינוק.

ומה יצא לנו?

 

We're going out tonight, out  and about tonight

 

Oh, whatever makes her happy on a Saturday night

Oh, whatever makes her happy, whatever makes it alright

We'll go where people go and let go

Oh, whatever makes her happy

מוצאי שבת, 21:00 ואני עומדת על קו הזינוק במירוץ של 12 שעות בבלגרד שבסרביה. המירוץ נערך בפארק יפהפה, שמעליו מתנוסס מבצר שמור ומהמם ביופיו, מואר בצורה מהממת.

פרט לחשיכה, את קו הזינוק עוטפת צינה אירופאית שאמורה להמשיך ולהצטנן במהלך שעות הלילה. בדיעבד, על פי המארגנים, הטמפרטורה הגיעה לשלוש מעלות בשיאה.  הכרוז אומר כל מני דברים, כנראה בסרבית, אני מסתכלת לצדדים מנסה לראות אם מישהו מתכנן לתרגם סימולטנית את הנאמר (לא…). פה היה לי כבר ברור לי שאני לא אבין מילה ב 12 השעות שיבואו. ו… הזנקה!

הרגע הזה שיוצאים לדרך והשעון סופר לו 12 שעות. זה הזמן לגייס את כל האנרגיות הטובות. באוזניות מתנגנים להם שירים ישראלים אהובים. עם הזמן מצאתי שהמוזיקה המוכרת והאהובה הזו משרה עלי רוגע. צלילים, מילים וקולות מוכרים ואהובים שעוזרים לדופק להתמקם במקום נוח ורגוע ופשוט לצאת לרוץ אל תוך הלילה .

ואני רצה. מסתכלת לצדדים. מסתכלת על הרצים והרצות. מסתכלת על החומה והמצודה המוארת ונהנית מהיופי שלה. עוקבת אחרי הירח ושטה לי על המסלול. בריצה הזו אין שום כוונה או יעד לעשות שיא אישי של מרחק לזמן זה, או להשתגע עם הקצבים. המטרה היא לרוץ ולבדוק איך כל המערכות מתחברות – גוף, אוכל, שתייה ושאר הפתעות שיגיעו להן לאורך הלילה, הכל לאור העייפות עמה הגעתי למירוץ.

 

ככל שעובר הזמן המחשבות גם בורחות למקומות אחרים. אין על המסלול (בשונה ממירוצים קודמים) שום לוח דיגיטלי שמעיד על המרחק של הרצים או המיקום. והאמת, אני נהנית לא לדעת את המידע הזה. אני מתנהלת בצורה כמעט אוטומטית בשעות הראשונות, עם פרוטוקול ידוע מראש של אוכל ושתייה. הדרך רצה לה והמחשבות נודדות להן.

שעה שביעית של המירוץ משהו קורה. מאחורי כ 60 ק"מ. הצינה שיצאתי איתה לדרך הופכת לקור אירופאי חד. קר לי מאד. אני מתחילה להרגיש את העייפות נופלת עלי. משהו בנעל מרגיש לא נוח. המחשבות מתחילות לאיים. הבטן מתחילה לגלות עייפות מהכול והיא מתנגדת, לא רוצה יותר לקבל אוכל מוצק. והנה זה קורה ואני מרגישה את זה, הנה הוא מגיע – המשבר.

זה זמן האמת. פה מתחילה ההתמודדות. עולות המחשבות שמציעות לי לתכנן עצירה. מחשבות שמקומן לא פה:

'מה חשבת לעצמך כשבאת לפה לרוץ על עייפות?   תראי כמה קר פה ועד שהשמש לא תעלה, זה יהיה המצב!.   את לא מצליחה לאכול ואם לא תטפלי בזה את לא תוכלי לסיים את המירוץ'. ויותר מהכול עלתה לה מחשבה אחת ענקית ומאיימת: 'תפנימי מה את מרגישה עכשיו. אז מה את חושבת שיקרה במירוץ של 6 ימים?'.

בלגן לי בפנים. ואני לבד שם. במקום לא מוכר, ללא פנים מוכרות או ידיים מטפלות או מעודדות. הכול גועש ועם זה הקצב מתחיל לדעוך. לא מעודד. 

אבל משהו זז בפנים וכוחות כלשהם מתחילים לצאת ואני מנסה להתחיל לטפל כל פעם בבעיה אחרת.  אני מחליפה למכנסיים ארוכים ומוסיפה עוד שכבות בפלג הגוף העליון. אני מחליפה גרביים ונעליים ובודקת את כף הרגל – שלא יהיו הפתעות בהמשך הדרך. אני עוברת להליכה מהירה ועוברת להתמודד עם כאבי הבטן וחוסר היכולת לבלוע אוכל מוצק. מנסה שוב לאכול אוכל מוצק – לוקחת ביס מלחמניה רכה עם ריבה ומנסה  'להוריד' את זה עם שתייה,. אבל אני מבינה שזה לא עובד ומחליטה להחליף את התזונה המוצקה בתזונה נוזלית עתירת קלוריות.

ובעיקר בעיקר, אני מנסה להרגיע את עצמי ולשדר שהכול בסדר וזה זמני. אני מנסה לחייך אל המעודדים ואל המארגנים. ואומרת לעצמי שזה מצב זמני וזה בדיוק הזמן להוריד הילוך במטרה לתקן, אני מנסה לחשב עוד כמה זמן יגיע הבוקר. מתי אור ראשון יעלה, מחזה שתמיד מעודד ומחזק אותי. ולאט לאט הדברים נפתחים ומשתחררים – הגוף התחמם. כפות הרגליים מרגישות בנוח. השתייה החמה והמתוקה מנחמת ומחזקת. ואני ממשיכה להתקדם וסופרת לאחור לקראת חמש וקצת בבוקר שם צפוי אור ראשון.

222

פתאום אני שומעת פיצוצים חזקים. 'הלו, מה נהיה'?  אני בסרביה… חושך… לבד… מה….

ואז אני רואה זיקוקים בשמיים. לכמה דקות אני נשאבת ליופי הצבעוני והבוהק שמאיר את השמיים ומעורר בי איזו התלהבות כמעט ילדותית. אני מורידה את האוזניות ומשם כבר ממשיכה בלעדיהן עד סוף המירוץ.  ממקום כלשהו מרוחק בפארק אני שומעת מוזיקה חזקה, מישהו חוגג לו במסיבת טראנס. וגם המוזיקה הזו עושה לי מעט נעים.

לאט לאט עולה אור ראשון והפארק והמצודה מופיעים מולי יפים יותר, בגוונים הולכים ומתבהרים של בוקר. במקביל הטמפרטורה מתחילה מעט להתחמם. נשארו עוד ארבע שעות ואני מתחילה לספור לאחור. התאוששתי מהמשבר וקצב הריצה שלי בסדר גמור. לא הכול הסתדר. הרוב הסתדר. וכמו שאמר לי פעם איש יקר – הרוב קובע.

לא קל, אבל אני מנסה לגייס את הכוחות שלי. לחייך אל הסביבה, גם אם החיוך מגלה עייפות מאחוריו. אני ממשיכה לרוץ, מעודדת חלק מהרצים שבאים מולי  ומקבלת עידוד גם בעצמי. ואני ממשיכה לספור לאחור…

ההתמודדות ממשיכה הלאה, על כל המשתמע, אבל אני ממשיכה. השמש מתחילה מעט לחמם, ואני מקלפת מעלי שכבות. הספירה לאחור ממשיכה – עוד 59 דקות. 58… 57…

וזהו. נגמר. תמו להן 12 שעות שהתחילו עם עייפות והסתיימו עם חיוך עייף.

איך אני אסכם את הלילה הזה?

רצתי 105 ק"מ ועוד כמה מאות מטרים. אך זו לא המטרה.

לא יצאתי לבדוק כמה מהר וכמה רחוק…. יצאתי לבדוק מה קורה לי בדרך ואיך אני מתמודדת עם זה.

יצאתי למסע שמטרתו לבדוק את עצמי עם עצמי, בגרסה מעט עייפה. וזה קרה.

חוויתי את ההתמודדות ואת הלבד. חוויתי את הקושי. חוויתי שוב מה זה כשהגוף נאטם פתאום.

חוויתי התנגדות של הגוף וחוויתי את המקום בו המחשבות מאיימות לעשות shut down. והתמודדתי. לא יודעת אם התמודדתי הכי טוב או לא… אך התמודדתי.

 

לסיום. אני לא מתבשמת מהמחשבה שאם צלחתי הפעם את המשבר, כך יהיה בכל פעם. ממש לא. אך אני שמחה על עוד התנסות ועוד התמודדות ועוד תובנות שעלו מהמירוץ.

גם עכשיו ובמיוחד עכשיו, מירוץ היעד נראה לי מפחיד מתמיד ואני יודעת שהדרך ארוכה מאד.

אז אני אורזת באהבה את החוויה, את ההתנסות הזאת, מוציאה ממנה את התובנות שאני צריכה לקחת כצידה להמשך ואני ממשיכה הלאה. 

5 אוקטובר 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »