HERE COMES THE SUN – מסע של זריחות וצלילים

"לילה. ישבתי לי והקשבתי למוזיקה. שיר של הביטלס התחיל להתנגן ברקע – Here comes the sun… זמזמתי לי את ה 'דו דו דו דו' ותוך כדי… פתאום… בלי לכוון לכך, הצלילים והמילים התחברו לי למסע של 'פלשבקים': רגעים, תמונות וזיכרונות מרגעים מאד משמעותיים עבורי, החל מצעד הריצה הראשון שלי ועד היום.

2009 – Here comes the sun

השמש בשמיים ואני יוצאת אל הרחוב. נעולה בנעלי התעמלות שמצאתי בבית. אני רוצה לרוץ! אני מתחילה לצעוד, צעדים ראשונים ברחוב ליד הבית . 'מסלול' שמדדתי עם האוטו לפני כמה ימים. אני ספק הולכת ספק רצה הלוך וחזור לאורך המסלול. מבינה לא מבינה מה אני מרגישה או חושבת אודות החוויה. שני קילומטרים ראשונים.

Here comes the sun – 2010

אחרי חודשים של 'אימון עצמי', אני עומדת על קו הזינוק של חצי מרתון עין גדי. מתרגשת כולי מהחוויה שמצפה לי. יריית הזנקה והנה אני יוצאת לדרך במסלול המרגש. השמש מפרגנת מספר קילומטרים ואז מכה בעוצמתה עם קרניה החמות.  קילומטר 16 מגיע ועמו עייפות גדולה, קושי של הגוף וצימאון שפוגשים תחנות כמעט ריקות ממים. קשה לי. קשה לי ממש. אני דועכת להליכה ואז הראש מנחה את המשך הדרך: ׳תרוצי. תעברי רק את ההוא׳… ׳עכשיו את ההיא׳. ולאט לאט. ממש לאט זה קורה והנה פעם ראשונה בחיי אני רצה חצי מרתון! שעתיים לאחר מכן אני שוכבת לי פרוסה כמו שניצל עשוי היטב על המיטה באכסניה ונרדמת למספר שעות. מותשת אך מרוצה.

Here comes the sun – 2011

'גדלתי', החלומות המשיכו להתפתח ואני בדרך למרתון – 42.195 ק"מ.  אני מבינה שמכאן כבר צריך מאמן. אז יצאתי לדרך עם מאמן. קניתי שעון ריצה רציני… נעלי ריצה שוות… ואני ממש בתוך מסגרת מסודרת של אימונים. מסגרת מפקחת – עד כמה שניתן להטיל מרות על יצור עקשן שכמוני.

חודשים של אימונים והנה אני עומדת על קו הזינוק בפאתי יפו. מרתון תל אביב – השמש עולה, האנרגיות בשמיים, הכרוז כורז ו…… אני יוצאת לדרך.
ואני, עקשנית כתמיד….נסחפת באנרגיות ומתחילה את הריצה מהר מדי. אוכלת פחות מדי. שותה מעט מדי. נהנית מהדרך… כן…. נהנית מהדרך… עד ש….. קילומטר 21 מגיע ואני מבינה ש'הסתבכתי׳. התחלה מהירה מדי עם פחות מדי תזונה ומים… נראה שהגיע ה pay day.

ואני לא רוצה יותר. ממש הספיק לי. הקצב דועך. 'מתי זה נגמר?'. קילומטר 30 מתחילה לקלל… בפנים.. בשקט…  קבוצות קטנות של ילדי גן בצידי הפארק, מעודדים, שולחים יד ל'כיף', אבל אני כבר כמעט לא רואה בעיניים. 

קילומטר 36 לערך בנמל תל אביב עם הפנים חזרה ליפו… הקללות כבר מוצאות דרכן ומסתננות לאוויר העולם בקול רם, מתייבשות בחום התל אביבי. והדרך לא נגמרת. ארבעה קילומטרים לסיום, ואני מגלה שיש מלאכים בשר ודם. מירב גורי האגדית רואה אותי, מצטרפת אלי לריצה ומתחילה לשלהב את העומדים בצדי הדרך וצועקת להם: 'תעודדו את גלית, שעומדת לסיים את המרתון הראשון שלה!׳. והם מעודדים.

חצי קילומטר לסיום היא אומרת לי: ׳מפה זה שלך מותק׳ ומשלחת אותי לידיהם של הבן-זוג והבכורה שמחכים לי על קו הסיום.

'Here comes the sun – doo doo doo doo
Here comes the sun, and I say
It's all right…'

Here comes the sun –  2015

אחרי מספר מרתונים, אני מבינה שאני מחפשת משהו אחר, וכך נסלל הנתיב לעולם האולטרה-מרתון. חוויות חדשות נחשפות ומלבות את הלב. אימונים בשטח, בטבע. כאלו שמתחילים בעומקו החשוך של הלילה ומסתיימים בזריחת השמש ולאורו של יום. ולאחר עבודה קשה הנה זה מגיע – החלום הבא – אולטרה מרתון סובב עמק  – מקצה 61 ק״מ.
מירוץ עליו נאמר בבית שהוא יהיה חד פעמי ׳כי מרחקים שכאלו לא הגיוניים׳ (אממממ….). חודשים של עבודה קשה והנה, אני עומדת בחשכת הלילה עם חברתי מילה. הלילה עוטף אותנו, כמו גם רצים גברים רבים שמסביבנו. שי חזן מזניק אותנו, הזיקוקים מתפרצים לשמים ושיר הנושא שליווה אותי אימונים רבים מתנגן באוזני:  ׳השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם…. שיימשך הלילה, אהובתי, אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר׳.
אנחנו רצות אל תוך החושך בשמחה והתרגשות, מפטפטות, מעודדות חברים שבאים מולנו ומתחרים במקצים הארוכים יותר. שוברות עם העידוד שלנו את השקט החשוך.

מספר שעות לאחר מכן, אני לבד בדרכי והברך שלי מאותתת ומכריזה ׳כואב לי׳. כן… ברך זו עתידה להמשיך ולהשמיע את קולה ברגעים מורכבים וקריטיים בעתיד. והנה, שוב אני פוגשת מלאך בדמות אדם. אני רצה לצד גל כהן המדהים שמסיח את דעתי בדיבור שוטף ומענג על דא ועל הא. הוא מדבר אותי לדעת בכישרון ודאגה.
והנה הן מגיעות, קרני שמש ראשונות. השמש זורחת ואיתה הכול נדלק. מצד אחד האור האופטימי המעודד ומצד שני החום שמתחיל להכביד. המילים מתחילות לרקד לי בראש: ׳את כל כך קרובה להגשים את החלום שלך!׳.
מבלי לשים לב, הכאב נשכח. הלב דופק בעוצמה. הדרך מתקדמת ועמה כמות הקילומטרים שלא נחוו בחיים ברגליים. 3 ק״מ לסוף… הגוף מרגיש שהוא רוצה לעוף… וזה קורה, עוד קילומטר ועוד… והנה! זה קרה! 61 קילומטרים!
שנה לאחר מכן שידור חוזר באותו המסלול, אך באווירה אחרת ואני מנצחת במסלול ה 100 קילומטרים. 

Here comes the sun – 2016

החלומות שלי הולכים וגדלים ואיתם יעד חדש: מירוץ של 12 שעות. מירוץ נגד השעון, בו המנצח הוא זה שגומע את המרחק הרב ביותר. ואני עם יעד מוגדר ומדויק מבחינת המרחק ששמתי לי כיעד. ושוב, אחרי חודשים של אימונים אצל קובי אורן המאמן ומורה הדרך, מוטי ואני, מלווים בחגי, מוצאים את עצמנו על אדמת שוויץ. מתחממים לנו בשמש הנעימה של אחר הצהרים בבאזל, מספר שעות לפני הזינוק שיקרה בחצות. בדיקה באפליקציות של מזג האוויר מגלה לנו שיש איזה טוויסט בעלילה… תפנית לא ברורה במזג האוויר. תחזית גשם…. עוד לא הבנו עד הסוף את המשמעות.

חצות. הזנקה. מקצה ה 12 שעות יוצא לדרך. וגשם. ואנחנו הרי ישראלים… אצלנו בארץ יש נגיעה של גשם והיא נעלמת…ואז חוזרת ונעלמת. זה לא ככה גם באירופה?  גשם. גשם. והוא לא פוסק. וקר. קר. קררררררר.  והדואט הזה, שאינו מוכר לנו ובוודאי לא לאורך זמן, מכה בנו. שני ישראלים בתוך מירוץ מלא אירופאים.

והגשם מתחזק וחודר לכל פיסת גוף שהיתה פעם יבשה ולא תהיה שוב יבשה שעות רבות. ואני, מי שמכיר אותי, יודע שאני עם גופייה קיץ וחורף… ולי לא קר. אבל הקור הזה בשילוב הגוף והבגדים הרטובים מקפיא ומאבן את הגוף. לאחר החלפת בגדים והבנה כי לאחר שנייה על המסלול הכול שוב רטוב, אני מבינה שאין טעם להחליף שוב. בחשכת הלילה מדי פעם הדרך של מוטי ושלי מצטלבת. עין מביטה בעין, במבט לא מאמין. פעמים יד לוחצת יד לכמה רגעים בניסיון לעודד וממשיכים. שעות על גבי שעות בהם המצב הזה ממשיך ואני מעודדת את עצמי ׳חכי ותראי, בבוקר תעלה השמש, יאיר היום ויהיה טוב…׳.

אבל בינתיים לילה. והמירוץ הוא קריטריון לאליפות אירופה ולפיכך יש קבוצות רציניות ומאורגנות על המסלול. עם אוהלים מדוגמים ותמיכה של ראשי קבוצות. וממעמקי הקושי והקור, אני רצה ומסתכלת לתוך האוהלים, מקווה שמישהו יקרא לי, יאסוף אותי ויציע לי להיכנס ולהתכרבל ולברוח מהקור החודר והמקפיא. אבל הצעה שכזו לא מגיעה. אבל הבוקר מגיע. היום עולה, אך השמש בשלה, מסרבת לפרוץ מבעד לשמיים האפורים והקודרים.

היעד עליו חלמתי כבר אינו חלק מהדיון… הוא קפא לאורך הלילה. הדיאלוג הפנימי עוסק בסוג של הישרדות. מספר רצים אירופאים נוטשים את המסלול. ואנחנו ממשיכים.

חצות הצהרים. שריקת הסיום נשמעת. אני שומעת אותה ופשוט לא מאמינה שהרגע הזה הגיע. 12 שעות של גשם שוטף, טמפרטורה של בין 2-6 מעלות, מלווה לעתים ברוחות מקפיאות. פעם ראשונה בחיי, על קו הסיום של מירוץ, אני נשברת ופורצת בבכי. שעות לאחר מכן נדרשו לגוף על מנת להפסיק לרעוד מקור. שעות וימים לאחר מכן נדרש לי על מנת לנסות ולהבין מה בעצם גרם לי להמשיך הלאה ולא לחדול בתנאים הקשים ששררו שם.

'Little darling, I feel that ice is slowly melting
Little darling, it seems like years since it's been clear
Here comes the sun
Here comes the sun, and I say
It's all right…'

Here comes the sun 2016 – התיקון

כחצי שנה מאוחר יותר. אני שוב עומדת על קו הזינוק בשוויץ, הפעם במירוץ של 24 שעות.
השמש זורחת בבוקר ועמה צפים החששות: מה חשבתי לעצמי׳.. ואני לא מספיקה לענות והנה אני שוב על קו הזינוק, מזג אוויר מופלא. שריקה ואני יוצאת לדרך.
וכן. זה היה התיקון שלי. התיקון שנזקקתי לו מ'משחה' באזל. מירוץ בו הלב היה שמח. היה קשה. היה מאתגר. אבל כן, הריצה זרמה והתקדמה ואיתם נשברו שיאים חדשים. האנרגיה היתה טובה ושמחה. והנה 100 קילומטר. מאה מייל… ואני ממשיכה הלאה עד לסיום המירוץ – 187.6 ק״מ. לא נתפס.
הפעם בסיום המירוץ הפנים שלי זרחו. האושר והעייפות יחדיו חייכו. כן. הגיע לי התיקון הזה. 

'Little darling, the smiles returning to the faces
Little darling, it seems like years since it's been here
Here comes the sun
Here comes the sun, and I say
It's all right…'

Here comes the sun – 2018

כן. החלומות שלי ממשיכים ומתפתחים. יעדים חדשים. ועכשיו יעד שקשה לי מתמיד לבטא אותו בקול רם ובמילים: מירוץ רב יומי של 48 שעות.
ואני מתאמנת. עוד ועוד. כולי חדורת מוטיבציה לקראת המשימה,  וממריאה לפינה בצ׳כיה.

מלווה בחגי שהולך איתי בדרך המשונה שלי, בקבוצה של חברים בתוך קבוצת תמיכה ׳ווצאפית׳ חמה ואוהבת ועם קובי המאמן שמשמש כ ׳חבר טלפוני׳ שמגיח מדי פעם מעיצומו של המירוץ הארוך בעולם בניו יורק.

יממה לפני המירוץ אני פוסעת לי במסלול. מסתכלת, מרגישה, בוחנת, מתרגשת, נוגעת בעץ, מתיישבת על ספסל, תוהה איך ארגיש ואיך יהיה. השמש מתחילה לשקוע, ואני נותנת לה ללטף אותי ולחמם בנועם, תוך שהיא צובעת את השמיים בצבעים מרהיבים וכתומים שאני כל כך אוהבת. והנה היא נעלמת ומגיעה חשיכה נעימה שהולכת ומתעצמת… הלב דופק. זמן לחזור לחדר לנוח.

יום ששי. לקראת 12 בצהרים. טקס קצר לקראת הזינוק, הלב דופק חזק, אבל בהתרגשות טובה ושמחה. והנה, יוצאים לדרך. לא יכולתי אז לתאר, ואין ביכולתי להסביר גם עכשיו איך ׳סופרים׳ 48 שעות, מה מתחולל בתוך הנשמה, בתחושות הגוף, מה חושבים. זה מסע מורכב של גוף ונפש.

48 שעות זה הרבה מאד זמן. זמן לשמוח, זמן לשיר, זמן להרגיע, והנה השמש מתחילה לשקוע, ממש כמו אתמול אדומה וכתומה – שקיעה ראשונה במירוץ. ששי בערב. זמן של שקט. בבית בוודאי כולם ישובים סביב שולחן השבת וסופשבוע רגוע מתחיל לזרום ברחובות. ואני פה, רצה אל תוך הלילה.

המחשבות צפות וזורמות. לפעמים צוללות למעמקי  נושאים כאלו ואחרים ולעתים הן נעלמות ואיתן יש שקט שכזה. שעות עוברות והנה זריחה. כמו גאות ושפל תדירות, האור עולה והלילה יורד. הקור משתלט ואז מפנה את המקום לחום נעים של בוקר ואחריו חום קשה של צהרי היום. המרק החם של הלילה מפנה את המקום לגלידה קרה שחגי מנסה לשדל אותי לטעום.

השעות עוברות ומתקדמות. המסע הפעם הוא אחר. מסע אחר לנפש ומסע אחר לגוף. והגוף גומע מרחקים שמתקבלים כ׳מספר׳, אך לא באמת מתעכלים. והנה אני בקילומטר ה 190.. 191… ולפני עוד מעט הקילומטר ה 200. מספר עגול וכל כך מושלם. ואני בגל נפלא של אנרגיה, רצה עם ׳מסיבה׳ באוזניים ודגל ישראל בהיכון. הלב מתפוצץ מהתרגשות לקראת הצעד ההוא שאעשה ואיתו הכרוז יכריז: גלית בירנבוים-נבון, מישראל, 200 ק״מ! התרגשות מטורפת וזה קורה.

Sun, sun, sun, here it comes
Sun, sun, sun, here it comes… 

עשיתי את זה. אבל… רגע… המירוץ לא נגמר… השעון ממשיך לתקתק ואני צריכה להמשיך. אממממ…. כן. הדרך ממשיכה. מסע של שעות נוספות ורבות. דקות על גבי דקות. אלפי שניות…. ושוב השקיעה בפתח, אבל הפעם החושך מביא איתו גם את הגשם. כן, הגוף כבר עייף ופוגש לילה ארוך של גשם.

עם עלות השחר שוב, חגי מעודד ואומר שנשארו ׳רק עוד שש שעות׳. משפט שאני מתקשה לעכל: "רק". השמש עולה ומתחילה לייבש את הלילה הרטוב. שעות אלו מוצאות אותי כבר עייפה מאד. תשושה. פחות מצליחה לאכול מזון כמו שצריך. הגוף כואב. כפות הרגליים מלאות בזיכרונות הלילה הרטוב, שלפוחיות ברמה כזו שכל דריכה מכאיבה. מפרק הירך מאיים ׳להתפרק׳. אני מנסה להבין כיצד ניתן להמשיך ושלא יכאב. לא נראה שיש דרך שכזו. אני מסתכלת על היער היפה. ממשיכה בדרכי, כבר לא מצליחה להניע ריצה, אלא הליכה כואבת. אני מרגישה כאב עמוק וחד, ומבינה שאני מסכנת את עצמי בפציעה עתידית חמורה יותר, שיגרום למחיר גבוה…. אז ׳די׳.

אני מחליטה להוריד הילוך. להפסיק את ׳התחרות׳ ופשוט לעבור ל mode שנפרד מהיער… מוריד הילוך.. ופשוט אצעד עד הסיום. וברגע שהגיעה ההחלטה הזו ואמרתי אותה בקול רם לחגי, משהו נפתח לי בלב. אני הולכת ביער. מסתכלת על השמש מבעד לעצים. התרגשות גדולה בלב שלי. והדמעות זולגות ושוטפות, חמות ומנחמות. לא עמדתי ב'יעד' שהצבתי לעצמי, אבל אני מאושרת. אני מאושרת. אני בהשלמה שבחרתי בדרך הנכונה. כל צעד עדיין מורגש וכואב. אבל טוב לי.
צפירת הסיום נשמעה. וזהו.
אני מאושרת. עייפה. אבל מאושרת.
לא מסוגלת להכיל או לעכל את המרחק – 281.6 ק״מ. זה לא הגיוני. לא נתפס.
אחרי חצי שעה אני כבר אחרי מקלחת זורחת ומאושרת, חוזרת לטקס ולחיבוק אחרון למארגנים ולחברים שהכרתי במירוץ.

Sun, sun, sun, here it comes
Sun, sun, sun, here it comes… 

Here comes the sun – 2019
כן. החלום הבא עוד לא נכתב פה… הוא בינתיים בגדר חלום.
אני ממשיכה לעבוד קשה לקראתו וכן, תוך כדי אני נהנית מעוד שקיעות, זריחות וצלילים..
אני אמשיך לחלום ואמשיך לזמזם לי בזריחה, עד העונג הבא…

'Here comes the sun
Here comes the sun, and I say
It's all right
It's all right…

26 ינואר 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »