ישבתי בתור בקופת חולים, חולה, מחכה להיכנס לרופא.
בראש רצו לי מחשבות.
זו היתה פעם ראשונה מזה הרבה שנים שהגדרתי שאני 'חולה' ונשארתי בבית ולמרות זאת – אפשרתי לעצמי להיות חולה ולא עבדתי מהמיטה.
הזמן עובר והמחשבות רצות להן, על חיי היום יום בעבודה, העומס, העשייה, מה מחכה עוד בדרך
ואז זה קרה. כמו תובנה שנופלת מלמעלה, חדה וברורה:
זהו, זה נגמר. אני צריכה להמשיך הלאה.
האמת, לא ראיתי את זה מגיע.
רגע לאחור. מאז שנת 2003 אני בעולם השיווק.
משנה לשנה התאהבתי יותר בעבודה שלי: האתגרים גדלו, האחריות התרחבה, ואני הלכתי והעמקתי פנימה – מחויבת, מסורה, כולי בתוך הקריירה. הקמפיינים, ההשקות, היצירה, העשייה – כמו שאני אוהבת.
שנים עבדתי בשיווק של אל על. אתגרים מורכבים, מופלאים, כאלה שפורצים כל גבול אפשרי – בארץ ובעולם.
בדיוק כמו שאני אוהבת: גדול, משמעותי, מלא תנועה ועשייה.
בסיום תקופת הקורונה, עברתי לנהל את מותג הספורט HOKA.
מותג שנעלתי כרצה למרחקים ארוכים במשך שנים, ועכשיו קיבלתי את ההזדמנות לגעת בו מהצד השני – כאשת שיווק, כרצה, כאדם שמאמין במותג הזה. ראיתי בזה משימה אמיתית – לקחת את המותג בשתי ידיים, לב ונשמה, ולטפח אותו כאן בישראל.
שנים הייתי כולי all in – בשעות העבודה הארוכות וגם הרבה מעבר להן.
עסקתי בעולמות שאני כל כך אוהבת: מהאסטרטגיה ועד הפרקטיקה, בכל מרחבי השיווק – מוצר, פרסום, יח״צ, אירועים, קהילה ועוד.
איזה אושר זה לעסוק במותגים שאני באמת אוהבת, כאלה שאני רוצה לראות מצליחים. העשייה תמיד הייתה מהלב, מהנשמה.
והראש המשיך לעבוד גם אחרי שעות העבודה – לחשוב, לבנות, לדייק, להוציא לפועל כל מהלך.
והכול היה טוב. המותג פרח.
הצמיחה בישראל הייתה משמעותית – עוד השקות, עוד מוצרים, עוד הצלחות. באמת נחת גדולה.
אבל במקביל להצלחה – משהו בי התחיל להשתנות.
אני חושבת שזה היה מורכב מכמה דברים.
מצד אחד, אחרי ארבע שנים, עלתה בי תחושה שמה שיבוא הלאה במותג עבורי, יהיה פשוט more of the same.
וזה גרם לי לשאול את עצמי בשקט: מה זה אומר על האתגר שלי? על הצמיחה שלי?
ומצד שני – בתקופת הקורונה התחלתי לטפח משהו חדש.
למדתי אימון אישי במכון אדלר, עברתי התמחות ארוכה ומקיפה, ובתוכה נפתח לי עולם שלא ידעתי כמה חיכה לי.
במפגשי האימון בהתמחות וגם לאחריה – הרגשתי משהו חדש, אחר – עמוק יותר, רגשי יותר, משמעותי יותר.
משהו זז לי בלב ובנשמה. משהו שלא דמה לשום דבר שחוויתי עד אז בעבודה.
חזרה לתור לרופא.
המחשבה ההיא יצרה סדק.
וסדק כזה, ברגע שהוא מופיע – אי אפשר להתעלם ממנו.
זה כמו להחזיק משהו ביד, וברגע שאת מחזיקה אותו – כבר אי אפשר להתעלם.
המחשבות שהתחילו המשיכו לרוץ.
שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות, ועל חלקן לא היתה לי תשובה.
המחשבה שמה שעשיתי עד עכשיו היה נהדר, ושאולי הגיע הזמן להגיד יפה שלום ולהמשיך הלאה –
הייתה בשבילי כמו להחזיק תפוח אדמה לוהט.
ידעתי את זה בגוף ובראש.
ובמקום הכי פנימי שלי – גם רציתי שזה יקרה. אבל ידעתי שאם זה יקרה – אז עכשיו.
אבל לצד הידיעה הזאת, עמדה שאלה אחת גדולה, מפחידה:
מה אני עושה?
הרגשתי שעל הכתפיים שלי יושבות שתי 'גליתיות'.
על כתף ימין ישבה גלית המרגיעה – זו עם הרגליים על הקרקע.
היא דיברה בשקט, בביטחון:
"זו החלטה בוגרת ונכונה. עשית את כל מה שהיה נכון עבורך ועבור המותג.
עכשיו זה הזמן שלך להתקדם ולהמשיך לגדול.
הרי מה יקרה מכאן – את תמשיכי לעשות את אותם הדברים?
את אישה שרגילה להיות בתנועה, להתקדם, לחפש אתגרים. זה בדיוק הזמן הנכון."
ועל כתף שמאל ישבה גלית השומרת משינוי – אקרא לה גלית מה – Red team.
יש לה תפקיד חשוב: להזהיר, לשמור, לשאול את השאלות הנכונות, להאיר את הסיכונים.
אבל יש לה גם מאפיין אחד מאוד ברור: היא ממש לא אוהבת שינויים.
ובטח לא כאלה גדולים, משמעותיים, שמגיעים עם סיכונים אמיתיים.
וגלית של ה – Red team התחילה להשתולל.
היא ירתה עליי את כל הארטילריה שלה:
מי עוזבת משכורת יפה ותנאים טובים של אשת שיווק בכירה עם מוניטין כמו שלך?
מאמנת אישית את רוצה להיות? להתחיל הכול מהתחלה? לבנות מהיסוד?
מי אמר שתצליחי?
הלו מותק, את זוכרת בת כמה את? חמישים פלוס!
בשעות הבאות הרגשתי שבראש שלי יש בליל של מחשבות
חלקן מסבירות בצורה מנומקת והגיונית למה כן, וחלקן מאיימות מהסיכונים שאני עומדת לקחת.
ובמרכז כולן עמדה שאלה אחת גדולה, מפחידה:
מה המשמעות של הצעד הזה עבורי?
מה יקרה כשאתעורר "מחר" בבוקר, אגיד שלום לביטחון הכלכלי והתעסוקתי, למוניטין שצברתי עם השנים –
ואקפוץ ראש לבריכה לא מוכרת, מאיימת, בה אני מקימה עסק חדש, בתחום חדש, עצמאית, אני עם עצמי.
בשלב הזה, ולמשך מספר ימים, מצאתי את עצמי נפגשת ומדברת עם כל מי שאני אוהבת וכל מי שאני יודעת שאוהב אותי.
שיתפתי בתחושות, במחשבות, בפחדים, וביקשתי לשמוע, בצורה הכי כנה – מה הם רואים, מה הם חושבים, מה הם מרגישים.
וככל שדיברתי וככל שהקשבתי, משהו בי התחדד.
דבר ראשון – אני צריכה להתקדם.
ודבר שני – הבנתי שאם אני עוזבת – זה צריך לקרות מהר.
אני מכירה את עצמי – החיים שלי כל כך מושקעים בעבודה, שהאפשרות לחפש עבודה במקביל פשוט לא הייתה ריאלית.
זה היה מתמסמס, נמרח, נעלם בין המשימות.
ואם זו ההחלטה, אז גם למותג וגם לי יהיה טוב יותר אם אודיע מראש, אסיים יפה, ואפנה את כל כולי לדרך החדשה שמתחילה להיפתח.
ובאיזשהו רגע, בין שיחה לשיחה, זה היכה בי:
זו כבר לא התלבטות.
זו החלטה.
תוך כמה ימים מצאתי את עצמי יושבת לקפה עם המנכ"ל שלי.
ממקום חברי, מעריך ופתוח, שיתפתי אותו בהחלטה לעזוב. מולו הייתי בטוחה ורגועה.
אני לא אסתיר: הייתה דמעה, הייתה התרגשות, היה גם צער.
ובכל זאת, עמוק בפנים, בלב, ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות.
בפנים, ביני לבין עצמי, התחוללה סערת רגשות.
הבנתי שיצאתי באמת לדרך חדשה – אל משהו לא נודע מבחינתי.
אחרי שנים בחברות גדולות, בתפקידי ניהול, עם צוותים בכל תחום, בתוך מסגרות מסודרות וברורות –
פתאום מצאתי את עצמי עומדת מול מרחב אחר לגמרי.
הבנתי שאני קופצת ראש למקצוע שאני אוהבת, שממלא אותי, שאני מאמינה בו בכל ליבי –
אבל גם קופצת ראש לאוקיינוס כחול וגדול, שבו אני אשחה לבד.
מאמץ שכל כולו שלי.
דרך חדשה שמתחילה בצעד ראשון, קטן מבחוץ – אבל עצום מבפנים.
הדבר האחרון שאני יכולה להגיד הוא שהתהליך היה פשוט. הוא לא היה.
הראש עבד וניתח וחישב וניסה להבין מה נכון.
אחד המקומות שבהם אני הכי בחשיבה נקייה עם עצמי הוא בריצה.
היו אימוני בוקר בהם העתיד החדש הצטייר לי כאידיאלי – יפה, מחייך ומלא תקווה.
והיו ימים אחרים, בהם המחשבות התרוצצו ושאלתי את עצמי בלי הפסקה: "מה עשיתי לעצמי?".
היו רגעים בהם הרגשתי שאני שוחה באוקיינוס גדול –
הראש מעל המים, אני מביטה אל האופק – אל ההגשמה, אל העשייה, אל מה שמחכה לי שם.
והיו רגעים אחרים, שבהם הרגשתי שמגיע צונאמי – כזה שמאיים להטביע אותי בחוסר אונים, בחוסר ודאות, יציבות,
בכל "חוסר" אפשרי שיכול לעלות על הדעת.
אבל היו גם רגעים שקטים.
רגעים שבהם הצלחתי לעצור, לנשום,
ולהזכיר לעצמי למה בכלל עשיתי את השינוי הזה – מה בער בי מספיק כדי לקפוץ.
העולם של האימון, מהשלב הראשון של הלימודים ועד ההתמחות, לימד אותי כל כך הרבה.
הוא לימד אותי על תהליכים, על מערכות יחסים, על אנשים, על עצמי, ועל הדרך שבה אני רוצה להתנהל בעולם.
אם עד אז הייתי זו שיודעת לייעץ, להמליץ, לכוון – משהו בי השתנה.
לאט לאט נולדה בי גלית חדשה:
גלית שלומדת להקשיב באמת.
גלית שלומדת לשאול שאלות.
גלית שמבינה שהעומק נמצא לא בזה שאני אספק את התשובות –
אלא במרחב שנוצר אחרי שהשאלות נשאלות.
האימון האישי הפגיש אותי עם אנשים שישבו מולי בתהליך – וסמכו עליי.
יחד איתם חוויתי חוויות משמעותיות. ברגע שבו נוצר חיבור אמיתי עם מי שמולי, כאילו נפתח ספר.
יש שם דינמיקה של שניים, במרחב בטוח, תהליך עמוק, שואל, מברר, כזה שבודק מחדש תפיסות ומאפשר לראות דברים אחרת, מניע שינוי, מייצר תנועה.
וכשעצרתי להבין מהאנשים שאימנתי עם מה הם יצאו מהאימון,
וחיברתי את זה לתחושות שלי – הייתה בי התרגשות אחרת. שונה.
הרגשתי שאני נוגעת במקום עמוק.
אני רואה בעשייה שלי כמאמנת שליחות.
ואם יש בחיבור הזה כדי לייצר שינוי חיובי בחיים של מישהו – אין לי דרך לתאר את הסיפוק.
כשאני מסתכלת היום לאחור, יש כמה דברים שאני אומרת לעצמי:
עשית צעד אמיץ – תעסוקתית, כלכלית, ובעיקר פנימית.
השינוי הזה היה חלק מהדרך שבה את צועדת בחיים.
כן, היו פעמים שנפלת בחיים, אבל גם התרוממת. תמיד. אז למה לא גם הפעם?
לגעת בחששות, בפחד, לצאת אל הל-נודע – וזה עדיין לא נודע.
זה לא פשוט, לפעמים אפילו קשה מאוד. אבל תמיד שאלתי את עצמי:
ואם לא אעשה את זה – מה יהיה?
אני מודה לעצמי שידעתי לקרוא את הסדק הזה.
הוא כנראה היה שם כבר קודם, רק שבהמולת חיי היום-יום לא הצלחתי לראות אותו.
בחרתי ללכת עם הלב. הבנתי שיש בי שליחות חדשה שאני מאמינה בה – והיא מצדיקה את הקפיצה.
לקפוץ למים העמוקים…
חשוב לי להגיד: השינוי שאני עשיתי היה שינוי בלי זמן ביניים.
בלי רשת ביטחון. ויש לזה מחיר.
אבל זו הייתה הדרך שלי. כך אני פועלת.
ולכל אחד יש את המנגנון שמתאים לו.
תשתפו את מי שמסביבכם –
זו אחת התובנות החשובות ביותר שלי.
השיתוף עם מי שאני אוהבת, עם מי שמסביבי ואוהב אותי.
עם מי שיכולתי לראות את עצמי דרך העיניים שלו – זה היה קריטי.
הם היו שם להגיד את שלהם עבורי. וזה כל כך חשוב.
אז מה אני בעצם אומרת?
זה לא מסר עבורך לעזוב דברים ולהתקדם.
זה לא מסר לקפוץ ראש לאוקיינוס של מים או לשינויים מהפכניים.
לא.
זה מסר שמזמין אותך לעצור רגע ולחשוב על החיים שלך.
על הדברים שאת או אתה אוהבים.
על איך אתם עושים אותם.
איך אתם מקבלים החלטות.
על מה מניע אתכם באמת.
זה מסר שמזמין אותך,
אם את או אתה נמצאים בשלב דומה בחיים,
לשאול בשקט:
האם יש משהו בחיי שמבקש שינוי?
משהו שיכול להתאים יותר למי שאני היום?
ואם כן – פשוט תנו לזה מקום, במחשבה.
לא חייבים לקפוץ למים.
רק לתת לזה מקום.
ומה סוף הסיפור שלי?
האמת היא שהוא עוד לא הגיע.
אני אישה של דרך, אישה של מרחקים – וזה בדיוק מה שקורה גם כאן.
הסיפור עוד לא בסופו.
הוא עדיין נכתב, רגע אחרי רגע, צעד אחרי צעד.
