רצף המילים – ׳רצה לחלום הבא׳, הוא מסר שמחובר אלי ומלווה אותי דרך ארוכה. זה גם המסר שבחרתי להעניק לבלוג שלי כמסר מוביל. בלוג שעבורי הוא כמו יומן מסע שמתעד דרך של עשייה במילים, תחושות ותמונות. כשיוצא לי לפעמים לנדוד אל המסר הזה במחשבות, אני מגלה שוב ושוב כמה הוא מדייק את ההנעה הפנימית שלי וכפועל יוצא את העשייה שלי.
החלום הבא אותו יעד שאני מבקשת להגיע אליו, להשיג, לעבוד קשה בדרך אליו. כל פעם יעד נוסף. וזה בכל תחום בחיי, בעולמות האישיים, המקצועיים ובוודאי ובוודאי חלומות ואתגרים שקשורים בריצה שלי. החלום עבורי הוא גם הדלק שמניע לפעולה וגם התוצר הסופי אליו אני מכוונת ומחכה לשריקה שתכריז על היציאה לדרך.
ואני אישה שאוהבת ומחפשת את האתגרים. מונעת מהם ככל שהם מורכבים. לא פעם, הראשוניות שבהם, ה׳לא ידוע׳ שבהם גורם לי להתרגשות. חוויתי את זה פעמים רבות בחיי המקצועיים, בעולמות השיווק והמוצר, וכמובן שגם בריצה.
זה לא סוד שהריצה היא חלק מהותי מחיי, בוודאי בתקופה האחרונה בה אני בבית ובאופק יש יעד (כן, כן, עם כל הערות המילוט המתאימות לתקופה רעועה זאת) וכיאה לתקופה שלפני יעד, אני כל כולי עמוק בתוך שגרת אימונים אינטנסיבית מתמיד. מבחינתי, יש את אותו חלום שם בקצה הדרך והוא מדרבן אותי לעבוד בו.
׳לעבוד׳ בריצה? הממממ…. ממש ככה
אני אישה מאד משימתית. מי שעבד איתי בוודאי ׳שם לב׳ לזה. וכזו, אני גם באימונים.
בשגרת אימונים לקראת יעד, ובוודאי ככל שמתקרבים אליו, לכל אימון מטרה משלו. מטרה לחדד, לשפר, לבחון יכולות ובהמשך להעמיק יכולת או מיומנות כזו או אחרת. לקרוא תיגר על עצמי, על המערכות השונות בגוף. וכן, זה מבחינתי ׳לעבוד׳ בריצה – ואני נהנית מזה. אני אוהבת את זה. נהנית לדעת מהיכן ׳יצאתי׳ ולאן אני מגיעה. במה הצלחתי ובמה עוד נדרשת עבודה.
בשבועות האחרונים, של התקופה המטורפת בה אנו חיים, נהניתי מקריאת תיגר על עולמות בהם אני מרגישה שיש עוד דרך לעבור; אם זה להתמודד עם החום, להתמודד עם קצבים כאלו ואחרים, עם נפחים של ריצה שהגוף לא מכיר בשגרה, להתמודד עם עייפות – להתמודד עם כל האלמנטים הללו בנפרד וגם יחד. ללמוד את עצמי בתוך העשייה הזו.
ואני נהנית מזה. נהנית לבחון את עצמי, נהנית לבדוק באיזו אנרגיה אני יוצאת לאימון ומה קורה תוך כדי. מה קורה כשהגוף מבקש לחדול ומה קורה כש׳הראש׳ מבקש. ממה זה נובע? האם יש ביכולתי לשנות את המצב, ׳להרים׳ את עצמי? מה מצליח להרים את האנרגיה שלי כשאני עמוק בתוך מערת העייפות אי שם באמצע הלילה ומה נדרש כדי לנסות לאושש את עצמי תוך כדי אימון.
ובתוך כל הרגעים האלו, שמהותם המרכזית היא כביכול פיזית – ברגעים האלו כשאני לבד, עם עצמי, בתוך העשייה, צפות ועולות להן המחשבות. עוד עולם משלים של התמודדות עם החלום המאתגר והמאיים – מה יהיה בזמן אמת? איך אתמודד? האם האתגר שבחרתי גדול מדי עבורי? כמה פעמים אשבר והאם אצליח יותר פעמים לקום מהמשבר?
יש רגעים שמחשבות אלו מעבירות בי בגוף צמרמורת חדה וקרה של חשש.
האם העבודה הקשה אומרת בהכרח שאצליח ביעד ששמתי לעצמי? ברור שלא! ולא, אין לדעת איך יהיה.
אני יודעת איך עושים את הצעד הראשון ויודעת שאין לדעת מה יקרה בתוך המסע המורכב ובוודאי לא יודעת איך אצא ממנו.
אני יודעת שאני אוהבת לחלום על האתגר הבא.
אני יודעת שאני אוהבת לעבוד קשה בדרך לשם.
אני יודעת שאני נהנית מהדרך.
אני יודעת שאני חוששת מהיעד. מאד. כל כך.
יותר מכל, אני יודעת שכל התהליכים האלו מגדירים את מי שאני. זה מה שמלבה אותי וזה חלק ממי שאני.
וכל עוד זה קיים, אני אמשיך לרוץ לחלום הבא.
5 אוגוסט 2020
