קמטים של שינוי

יש לי שעות רבות של ריצה בהן אני עם עצמי ועם המחשבות שלי. המחשבות האלו נודדות לכל מני עולמות: עבודה, משפחה, לעתים משוטטות ללא נושא, ולפעמים מחשבות על האימונים, תחרויות ועוד. בקיצור, הרגליים עובדות והמחשבות נודדות. בתקופה האחרונה עלה בי נושא מעט שונה בנוף המקומי של המחשבות שלי – נושא מעט לא צפוי, כזה שאולי עדיף להתרחק ממנו וכלל לא 'לגעת בו׳.  אז זאת אזהרה – מי שמחפש לקרוא רק על שמחה וצחוק – ממליצה באהבה להפסיק כאן, ומי שלא מפריע לו להסתכל למחשבות בלבן של העיניים, מוזמן.

בחודש שעבר חגגתי יום הולדת 49. 49! זה ממש לא נתפס. עוד רגע, לפני שאספיק למצמץ, יגיע לו המספר העגול ההוא וזה עוד יותר לא נתפס. בתחושה האישית שלי, אני חושבת שאני לא נוטה לייחס לגיל מעבר למה שהוא, ואני אסביר. בדרך כלל כששואלים אותי ׳בת כמה את?׳, שאלה שאליה ישר מצטרף משפט חצי מתנצל של הדובר.ת: ׳את לא חייבת להגיד/לגלות׳, ואני מיד אומרת עם חיוך ובאופן אוטומטי – ׳זה ממש בסדר, אני בת 49׳.  כי האמת, זה מה שזה. מה יש להחביא בגיל? הרי חייתי וחוויתי כל אחת מהשנים האלו. חייתי את הזמן הזה והוא הצטבר למספר הזה. מה יש פה להסתיר, על מה יש לגונן?

נושא נוסף שמתחבר לגילי המופלג טמון בעקבות הפיזיים בגוף – הקמטים שבזוויות עיני. אפשר להתווכח על האסתטיקה שבקמטים, אך זה לא הדיון מבחינתי. ושוב, זה מה שזה בעייני  – עקבות של הגיל בגוף. זכיתי בכל אחד מהקמטים בשנים שחייתי – בזכות/בגלל השמש שהם ספגו, בחיוכים שהם ליוו ובחשיבה, התעמקות ואפילו גם בכעס. את כל אלו אני מקבלת, באמת. אז בדיבור העצמי שלי – התחושה האישית שלי ביום יום היא, שהגיל הוא משהו שאני מקבלת באהבה והוא משקף – מי אני ומה עשיתי אל מול הגיל שלי. ולמרות התפיסה המאד מקבלת שלי כביכול, יש מחשבות שעולות ומהדהדות בי בתקופה האחרונה. הן מגיעות לפעמים בשעת בוקר מוקדמת לפני היציאה לאימון. לפעמים בדקה ההיא לפני הצניחה לשינה בלילה ולפעמים תוך כדי אימון כשהגוף עייף ופחות משתף פעולה.

והנושא הוא – מה יקרה ביום ההוא כשהגוף כבר לא ירצה לשתף פעולה, הריצה תדעך ובסופו של דבר  יגיע שלב בו לא אוכל לרוץ כמו שאני רצה כיום. את מי בכלל מעניין הגיל ומה אכפת מהקמט? הנושא הוא מה יקרה כשתגיע הדעיכה וכשלא תהיה לי את הריצה. מה יקרה אז? הרי אני יודעת כמה הריצה ממלאת אותי באנרגיה, כמה היא חשובה לי וכמה היא חלק ממי שאני. ברמה מסוימת הריצה היא גם חלק מהזהות שלי מול עצמי. אז מה יקרה כשכל זה ישאב מחיי ולא יהיה?

אני מודה, זה נושא שלא נעים להתעמת איתו. לא פשוט. לא ׳כיפי׳ ועדיין הוא נוכח.

אני חושבת שהטריגר למחשבות הללו הגיע ברמה מסוימת גם בגלל הקורונה ואני אסביר: לפני מספר שבועות חליתי. בפועל זאת היתה שפעת קלה מלווה בעייפות גדולה שעברו בחדר הסגור. החלק הזה עבר בטוב. מה שכן, לא ציפיתי בשום רמה למה שהגיע אחרי. זרועותיו הארוכות של האומיקרון פגשו אותי כשיצאתי חזרה לשגרת חיי. החזרה לאימונים היתה עדינה מאד והדרגתית. אתם מכירים שקורה לכם משהו אבל אתם 'לא מספרים' לעצמכם את זה? לא מתמללים? אז בהתחלה לא שמתי לב לשינוי, אבל פתאום זה חלחל.  לצאת לאימון ריצה ופתאום לעבור להליכה. ואני לא מדברת על אימון הליכה שהוא אימון מהיר בפני עצמו אצלי, אלא מעבר להליכה שמטרתה להסדיר את הנשימה. ולא, לא הייתי באימון טמפו מאמץ או אינטרוולים, אלא בריצה עדינה.  בהזדמנות אחרת, אני בבית, יושבת ומדברת עם הבת שלי ופתאום אני מבינה שאני צריכה להפסיק את השיחה כדי להסדיר את הנשימה.  התחושה היתה כמו שמישהו כופה עלי לעצור. שם מעצור או ברקס בעשייה שלי. הברקס הזה שחוויתי המחיש לי בצורה מוחשית יותר את אותן מחשבות שכבר זרמו בוורידים שלי – הנה דוגמא לרגע בו הרצון והתשוקה קיימים אבל הגוף מחליט אחרת.

הזהרתי, מחשבות לא נעימות. תחושה מפחידה, מעט מערערת, מאיימת אולי. נושא מבאס. אבל אלו החיים. המחשבות שלי לא נכתבו במטרה לחפש עידוד או נחמה. כי אין סיבה, הרי אני מסתכלת במראה ומה אני רואה?  אני רואה אישה שחיה את הכאן ועכשיו. עם כל 49 שנותיי והקמטים שבפניי, אני נהנית מהעשייה שלי בכל העולמות שבחיי. ואם נתייחס לריצה ולאימונים – אני מרגישה לא פעם כמו ילדה שחוגגת את הריצות בכלל ובטבע בפרט. אני מתפעלת מכל בעל חיים שאני פוגשת בדרך, לא מהססת להישכב על האדמה בשביל לתפוס בעדשת המצלמה קרן אור שפוגעת באגלי טל שעל עלה הכותרת של הרקפת הוורודה. אני נהנית להצטלם כשאני בתוך היופי הזה. וכן, אני משתפת לא מעט את חדוות הריצה שלי בתמונות של החוויות שלי, שהם השתקפות של הרגשות והתחושות שלי.

יש לי חלומות לאתגרים הבאים שלי. יש לי תשוקה גדולה ואני חותרת ומשקיעה כל יום בדרך לשם. אני לא מספידה דבר וכלום לא נגמר. מאד יכול להיות שעם הגיל והשפעותיו על הגוף שלי אני אצטרך לעבוד קשה יותר על מנת להגיע למקומות שהיה קל יותר לפני חמש או עשר שנים. אבל זה מה שיש. עבודה קשה היא חלק מהדרך שלי כבר הרבה שנים.

אז מה שאני בעצם רוצה לומר הוא, שאני חושבת ומסתכלת בלבן של החיים בעיניים. אני רואה ומרגישה את הקמטים של השינוי. זה חלק מהחשיבה שלי והמודעות שלי. אני לא מתעלמת מזה ובאותה נשימה אני לא טובעת או שוקעת. אני מבינה שיש כיוון לדברים והכיוון לא תמיד בהלימה לרצונות או לתשוקות שלי. וכן, אני אמשיך לטפח ולעבוד בחלומות ובאתגרים שלי, כי זה חלק מהחיים שלי. אני אמשיך לחגוג וליהנות מהיכולות שלי כאן ועכשיו במטרה לחוות, להגשים, לאתגר – לא בגלל שזה עתיד להיגמר, אלא מאחר ואני יכולה וזה שלי, ואני אוהבת את זה כמו שזה כאן ועכשיו.

12 במרץ 2022

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

בדרך המחשבה

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות. בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  כמה רציתי

קרא עוד »

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »