הריצה היא מקור אנרגיה בחיים שלי. מקור אנרגיה יום יומי שמתבטא באימונים שלי ואנרגיה שמכוונת לטווח הרחוק – שמכוונת למירוץ יעד שמגיע בתום תקופת אימונים ממושכה ומפרכת. אני מאמינה שבדרך למירוץ הרבה מערכות בגוף שלנו עוברות תהליכים – הגוף עובד קשה ואיתו הנפש, הרגשות שלנו והמחשבות שלנו (יש שיעדיפו לכנות את זה 'מנטלי'), כולם שותפים למשימה – עוזרים לעכל את החוויות ולבנות את כל התהליך המורכב הזה שלב אחרי שלב בדרך לרגע האמת בו אנו עומדים על קו הזינוק. וכן, מכינים אותנו גם לרגע אחרי, בו אנו יוצאים לדרך המפרכת והמורכבת לה חיכינו. אלו תהליכים שמתרחשים בשגרה, בין אם אנחנו מרגישים אותם או שמבינים אותם בדיעבד. אבל 'שגרה', זה משהו שמזמן לא חווינו בהקשרים של מירוץ.
חוסר ודאות, או אי ודאות. מושג שמתאר מצב שעטף אותנו חודשים רבים בכל מני תחומים של החיים שלנו. זה הגיע בגלים, חלקם גדולים וחלקם קטנים וביניהם גאות ושפל. ואם אנסה להתייחס לתקופה הנוכחית, אז זה קצת כמו שאומר השיר, יש תחושה ש – ׳הנה בא עוד גל גדול׳.
אִי-וַדָּאוּת – מצב שבו לפעולה מסוימת, או לאירועים ספציפיים מסוימים, יכולות להיות תוצאות שונות שאותן ניתן להגדיר מראש, אך הסתברותן אינה ידועה.
אז למה אִי-וַדָּאוּת?
עוד 30 ימים למירוץ היעד שלי ושוב יש את תחושת הדה-ז'ה-וו. עולים זיכרונות של ביטול שבועיים לפני מירוץ. ופתאום קלטתי שבהחלטה מודעת/לא מודעת – אני לא נערכת למירוץ מבחינת ציוד, טיסות, מלונות וכל הדברים הפיזיים שצריך להיערך אליהם. כאילו אני מחכה לשמוע אם יהיה או לא יהיה… מתי יודיעו הפעם? עוד שבוע, שבועיים? אולי 3 ימים לפני ההמראה? ומה עם שאר ההכנות, ה-לא פיזיות, מה קורה בגזרה הזאת?
חשבתי על זה באימון הבוקר שלי, על אותה היערכות רגשית, מחשבתית שהיתה נבנית לה בעבר. כמה פשוטים כביכול היו פעם החיים בהקשר של המירוצים. פעם, כשהיו לנו פחות איומים חיצוניים על קיום מירוצים והכי הרבה שאפשר היה, זה ליפול על מזג אוויר שרבי או חורפי.
ככה זה היה נראה אצלי בעבר:
יום ה- 100 למירוץ:
אז הייתי מתחילה לספור ימים לאחור במקביל להתעצמות האימונים. הימים היו חולפים, נושרים להם מהיומן השולחני שבמשרד שלי, יום אחרי יום נמחקים להם. ההתרגשות היתה הולכת ומצטברת ובמקביל התחיל שלב הכנת רשימות הציוד וההצטיידות בפועל. מירוץ של מספר ימים מצריך לא מעט ציוד וזה הצריך מחשבה וזמן.
30 ימים למירוץ:
בשלב הזה הייתי מרגישה שהחיים שלי עוברים להילוך מהיר, סוג של fast forward. כאילו מפה הימים רצים להם בעצמם בקצב מהיר. ההתרגשות הלכה ובעבעה ואיתה עפו להם הימים.
דבר נוסף ומעט מצחיק (לא אותי יש לומר) זה משהו שלא הייתי מודעת אליו הרבה מאד זמן והבנתי אותו בהתחלה ברמיזה מהחיוכים של בני משפחתי ובשלב מתקדם יותר מההערות שהם היו מעירים לי ומהמבטים שהייתי מקבלת. זה היה השלב שבו התחלתי לפלוט אנחות או נשיפות ארוכות שכאלו. הממממ…. כן. מעט מצחיק. הייתי שוקעת כל כך עמוק במחשבות על המירוץ שמבלי לשים לב הייתי פולטת אנחות שכאלו באופן לא מודע. והאנחות האלו העידו על כך שאני עסוקה במחשבה עמוקה על המירוץ – לפעמים חושבת מחשבות טובות, לעתים פחות, רגעים בהם שחיתי במחשבות בסוג של דמיון מודרך בשלב כזה או אחר של המירוץ, מדמיינת סיטואציה כזו או אחרת ואיך אני מתמודדת איתה. אבל בגדול, הנשיפות האלו העידו שאני שמשייטת לי במחשבות על ההתנהלות שלי במירוץ עצמו. וככל שהימים התקדמו, כך גם תכפו הנשיפות האלו. וזה היה מלווה אותי כמעט עד המירוץ.
יום וחצי למירוץ ההתרגשות כבר בשיאה, הייתי מתכנסת בעצמי ובעיקר שותקת. אבל זה כבר סיפור אחר, זה היה מצב שאו טו טו מגיע הרגע המיוחל והמדהים – ההזנקה.
מבחינתי התהליך הזה הוא בסך הכל די טבעי. מורכבות המירוץ הרב יומי, האתגר הכל כך גדול הזה והמפחיד, היה מתחבר לו גם למקום של מחשבות, פחדים, ציפיות, התרגשות עצומה, וכן – זה היה מוצא את דרכו החוצה גם באותן מחשבות ונשימות.
שנה וחצי אחרי
אני למודת דחיות וביטולים.
אני מודה שהיתה לי תחושה שאנחנו כבר ׳אחרי׳ והנה – כפי הנראה בא עוד גל.
ושוב היא חוזרת – אי הוודאות.
30 ימים לפני.
ואיך הבניה הרגשית והמחשבתית מורגשת בימים אלו?
אני משייטת בין חוסר וודאות לאדישות.
יודעת שכל רגע יכולה להגיע (שוב) הודעת הביטול.
אני לא סופרת ימים בהתרגשות.
אין התרגשות.
לצערי זה המצב.
לא הוזמנו טיסות – כי כל יום מתבטלים עוד ועוד יעדים.
אין רשימת ציוד ואין תחילת הצטיידות.
אני מנסה להבין אם האדישות שבי זה מנגנון הגנה על עצמי שארגנתי לי או שפשוט נחת עלי באופן טבעי.
מצד אחד זה נפלא אם זה מנגנון הגנה שמגן עלי.
מצד שני –
איך ניתן להגיע למירוץ בסדר גודל שכזה כשאתה לא משולהב, מאמין, מתפוצץ, טעון, מתרגש ומבעבע מבפנים?
אבל זה המצב. חוסר וודאות. זה מה שיש.
מה יביא יום? אני לא יודעת.
הגוף כביכול מוכן,
האימונים לא פסקו לרגע.
אני עובדת על תחזוקת הגוף – כוח ותזונה.
משפרת ומטייבת אותם טוב מתמיד.
אבל דבר אחד מהותי חסר.
השותפות המרכזיות למסע הזה לא איתי כרגע:
הנפש והנשמה שלי כמו עוד לא קיבלו אישור לצאת למסע המרגש הזה. הן בהמתנה.
אני למודת ניסיון מהשנה וחצי האחרונות וזאת דרך ההתמודדות שלי.
אֲדִישׁוּת – היא מצב רגשי של חוסר אכפתיות ואי הבעת עניין במתרחש סביב האדם. אז זה סוגשל…
חשוב לי להגיד – אני לא עצובה. לא מיואשת. לא צריכה ניחומים. ממש לא.
כנראה שהאדישות היא כלי מגן בימים אלו כלפי אי הוודאות שמסביב.
כן, זה אומר שהאנרגיות שלי אחרות ממה שהייתי רוצה.
הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל זה מה שיש.
אבל אני ממשיכה הלאה!
אני מסתכלת למציאות בעיניים
המציאות היא כזאת: יכול להיות שהכל ייעצר יום לפני ההזנקה ויכול להיות שלא… כפי שהתחלתי וכתבתי – ההסתברות אינה ידועה.
דבר אחד אני יודעת – אם סיבולת זה חלק מעולם האולטרה מרתון – כנראה שמישהו החליט להעלות את סף הקושי ובוחן אותנו ואת היכולות שלנו ברמה חדשה. בוחן לא רק את הפיזי אלא הרבה מעבר.
אם חשבתי לרגע שזה קשה מספיק להכין את הגוף למירוץ שכזה, אז הנה, דרגת הקושי עולה.
מה נותר לי לומר?
29
2 אוגוסט 2021