מַעֲצוֹר

מַעֲצוֹר –  עִיכּוּב, מְנִיעָה, דָּבָר הָעוֹצֵר וּמוֹנֵעַ.

הַפְרָעָה מֵכָנִית אוֹ תַּקָּלָה בַּמַּנְגָּנוֹן הַמְּשַׁבֶּשֶׁת אֶת פְּעֻולָּתוֹ 

כמה פעמים בחיים משהו או מישהו חיצוני עצר אתכם?

כמה פעמים בחיים שלכם הגוף או הראש שלכם עצר אתכם מעשייה?

איך הרגשתם?

שני בספטמבר – הזנקה למירוץ של 6 ימים. ריצה, תנועה, עשייה, הגשמה, עוד יום ועוד… 4 ימים ואז כאב.

פציעה? האטה. כאב. חשיבה. התקדמות. כאב. חשיבה. לילה ארוך.  בוקר. ניסיון להתנעה. כאב. 523 ק"מ. חדלתי, עצרתי. ממצב של שיא רגשי ופיזי – מַעֲצוֹר. מוחלט. ומשם במעבר חד וכואב, פשוטו כמשמעו, לכמעט חודש ללא תנועה. עם 'מגף' שמזכיר ומקעקע את העצירה ומגביל את התנועה כמו מנעול לא נוח. יש כל כך הרבה קשיים ומורכבויות בעצירה הזאת.

חודש אחרי, 'שחררו' לי את המַעֲצוֹר – שחררו אותי לתנועה. בהנחיה לחזרה עדינה לשגרה. אבל אני חופשיה!

ריצה ראשונה אחרי חודש של מַעֲצוֹר. אני לא יודעת אם זה הראש או הגוף שחששו מהרגע הזה – מהמעבר מהליכה לריצה. אבל זה קרה – ריצה עדינה מאד, עם הקשבה לכל צעד. השרירים מרגישים עוד תפוסים מחוסר התזוזה, מהקיבעון/קיפאון הזה שנכפה על הרגל.

ומצעד לצעד 'נפתחות' הרגליים ועוברות לקצב ריצה עדין ושומר. ולמחרת, עוד ריצה עדינה וקצרה. ותוך כדי הריצה זה צף – המחשבה על ה'מַעֲצוֹר'.

המילה הזאת נתפסת אצלי באסוציאציה הראשונית כמשהו עם משמעות שלילית. עצירה. הרי זה ההפך מזרימה, מהתקדמות, מתנועה. והחיים שלנו הם בתנועה מתמדת = עשייה. תזוזה קדימה.

אבל העצירה ה'כפויה' הזאת, למרות כל הקושי, היא עצירה טובה. יש לה תפקיד בכל כך הרבה רמות:

ברמה הפיזית – המַעֲצוֹר בהגדרה והמַעֲצוֹר המוחשי בצורת המגף אפשרו לי או אילצו אותי לזמן של מנוחה, של שינה, של התאוששות פיזית – אחרי כל כך הרבה חודשים של מתח אימונים.

ברמת המחשבה – המַעֲצוֹר יצר זמן. אפשר עיבוד של האירוע, ניתוח והצפת לתובנות על מה שקרה – באיזה מצב הגעתי למירוץ? מה התרחש תוך כדי המירוץ? מה יידרש לפעם הבאה? איפה צריך לשפר, לחזק, לחדד.

אני אסייג רגע ואומר, פציעה בספורט זה חלק מהחיים. אמנם נעדרה ממגרש המשחקים שלי שנים, אבל זה לחלוטין טבעי, בוודאי בעומס אימונים ובאירוע שיא שכזה. ובאולטרה כמו באולטרה ( כן, אי אפשר להימנע מהמשפט הזה) – פציעה יכולה לקרות על קוצה של ציפורן. רק שעבורי, שעובדת כל כך הרבה לאירוע קצה, חשוב לדייק את העשייה ולעשות ככל שאני יכולה כדי להימנע מהמצב הזה ככל שבשליטתי.

ברמה הרגשית  – המַעֲצוֹר יצר געגועים שהולכים וגוברים לחזרה לשגרת הריצה והאימונים שלי. תאבון מתגבר, ציפייה גדולה לחזרה לשגרה – ותשוקה גדולה לחזור לאותו האירוע ולנסות להגשים את החלום.

תגידו: 'כל זה נשמע רומנטי מדי' – אז רגע, שלא נתבלבל. לא 'כיף' לעצור ולחדול ברגע שיא. לא 'כיף' להפסיק אירוע. הפציעה עצמה והחיים איתה היו לחלוטין לא נעימים (כמובן בפרופורציות).

כל זה לא פשוט פיזית ורגשית.

אבל, למרות התסכול שצף לו בגלים, קיבלתי את זה יחסית לעצמי בהכלה מסוימת והבנה.

אבל הבוקר, כמו שהתחלתי ואמרתי, הבנתי שבתמונה הגדולה, למַעֲצוֹר הזה יש תפקיד חשוב במערכת החיים שלי והחוכמה היא ללמוד ממנו, להוציא תובנות, להפנים, לתקן, לדייק (כן… מילה שכזאת) ולהמשיך הלאה בדרך לאותו החלום.

16 אוקטובר 2021

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »