יומן מסע

37 ימים לספירה. 22:30   שנייה לפני כניסה למנוחה קצרה, לפני עוד אימון לילה שמצטרף לעוד לא מעט כאלו שהיו בתקופה האחרונה. ואני, בתחושה שאני בתוך רכבת הרים. טסה לי על מסלול עם עליות וירידות, תנועה מהירה שמתחלפת בתנועה איטית. אבל התחושה שלי היא, שאני יושבת בקרון שנוסע אבל אני לא מחזיקה שום הגה! אני לא קובעת את המהירות או את הכיוון. אני נסחפת עם התנועה שהיא חיצונית לי ומטלטלת. לאן מוביל המסלול? אני לא יודעת, לא רואה את הסוף. יש לי מחנק בגרון. מחנק לא פשוט. לפעמים הוא מגיע מתסכול ולפעמים מהתרגשות וציפייה. ורכבת ההרים של התחושות, זורקת אותי ממקום למקום ואני מופתעת כל רגע מחדש. אני. גלית. ההיא שתמיד בשליטה. ההיא שרגילה לדעת הכל ממאקרו למיקרו. מי, מה, מתי, איך, בדיוק באיזה אופן ועוד. הכל מתוכנן. ההיא שמרגישה בנוח להראות את הכיוון, לקבוע את המהירות, להגדיר, לנווט. מרגישה שההגה לא בידיים שלי. יותר מדי משתנים חיצוניים לי קובעים עבורי את ההתנהלות. אז יש מירוץ או לא? בהונגריה? או חלופי בתל אביב? יהיה סגר? יהיו טיסות? בידוד בהלוך ו/או בחזור? מותר או אסור? זה יקרה או לא? כל כך הרבה חודשים של אימונים קשוחים ומפרכים שנעשו בדבקות ומבלי להרפות, עם ציפייה ואהבה גדולה וכל זה בתוך מציאות חיצונית של אי וודאות. ועדיין, הצלחתי להתעלם מהתנאים שסבבו אותי ומחוסר הוודאות ולהמשיך. עבדתי קשה. כמו סוס עם כיסוי עיניים שרואה שם מלפנים את המטרה, מכוונת אליה ולא רואה שום דבר אחר. כך היעד של המירוץ היה היעד שם מלפנים וכולי מכוונת אליו. עכשיו, 37 ימים לספירה, תאריך היעד נמצא ממש מעבר לפינה. המירוץ יתרחש בהונגריה ואני עדיין לא יודעת האם אני משתתפת בו. לא מצליחה להגיע למקום של להתרגש לקראתו… כי חוסר הוודאות כל כך גדול. אבל יש בי תקווה. היא עדיין קיימת. אם אני אודה בשקט ביני ובין עצמי.. אז בימים האחרונים משהו בי מעט נסדק. כל ההתמסרות והמאמץ שנמשכו על פני זמן כל כך ארוך, הגיעו לשיא בעולם הפיזי ובעולם הרגשי. ועכשיו בקצה… רגע לפני… קצת קשה לי להכיל. מרגישה שהכל תוסס ועוד שניה עולה על גדותיו ונשפך. ועדיין. מכוונת שעון. עוד זמן קצר אתארגן לעוד אימון. בחושך. בלילה. יוצאת לבד. ברחובות הריקים של מודיעין. שוב. אולי במקרה אראה שועלה. אבל זה כל מה שזה יהיה, אני ואולי לרגע קט גם היא.   אז סוגרת עוד יום. ממשיכה להמתין בסבלנות (שכמעט פוקעת) לתשובות הרשמיות. יודעת שגם איתן, הפתעות חדשות יכולות להגיע כל רגע בעידן המשוגע הזה. סוגרת עוד יום עם בעבוע של תקווה

18 אוגוסט 2020

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »