אפשר לומר שבהחלטה די ספונטנית סגרתי טרק לנפאל – יש! אני טסה לאוורסט עוד 3 שבועות!
משם הדרך פשוט רצה לי בהתרגשות: רכישה של ציוד, אימוני עליות, לקרוא על הטרק, לראות סרטונים, ואז הגיע המועד למפגש אונליין להיכרות עם הקבוצה. אני עולה לפגישה בתחושת התרגשות כל כך גדולה. הרפתקה ענקית לפניי ואני עומדת לפגוש את השותפים לדרך. מתחילים! והנה הם, גברים ונשים בריבועים הקטנים שעל גבי המסך. הם מתחילים להציג את עצמם אחד אחרי השנייה. כל אחד מהם מספר על הטרק ההוא והזה שעשו, מי לקילימנג'רו ומי לפרו, ולכולם רזומה עשיר ומכובד. רגע… ההתרגשות שליוותה אותי בעלייה לזום, הופכת פתאום לתחושת מועקה. פתאום אני מבינה – כולם, אבל כולם, הם אנשים שטרקים הם חלק מאורח החיים שלהם. כולם מגיעים עם ניסיון עשיר, והטרק שמחכה לנו, להבנתי, עבורם הוא כנראה אחת מהפסגות של הטרקים. אז מה באמת מה מצפה לנו שם? 21 ימים, בגבהים משמעותיים, תנאי מזג אוויר קיצוניים, שעות של הליכה ביום, תוואי שטח מורכבים ומאתגרים ועוד משהו שמדובר בדיבור בקבוצה, סוג של עננה שמרחפת, הנושא של מחלת גבהים.
ופתאום אני מבינה את הטרק וההחלטה שלקחתי על עצמי מעט אחרת. אני מרגישה שכל האוויר יוצא לי מהגוף. החיוך נמחק, ובראש עפות לי שאלות תוכחה כלפי עצמי: 'מה חשבת לעצמך כשסגרת את הטרק הזה? הרי מעולם לא עשית טרק אחד בימי חייך. אז הטרק הראשון שלך בחיים יהיה לאוורסט? לגבהים האלו, ללא הכנה ראויה, בטיול מאורגן עם אנשים מיומנים מאד, טרק כל כך ארוך ומורכב, וכל זה מתרחש עוד רגע!'
כאישה שרגילה להמון שליטה בחייה, בעבודתה, באורח החיים שלה, משהו במפגש הזה הפחיד אותי. לפני כנראה טרק שבו כולם 'ידברו ויצעדו בשפת הטרקים', ואני מגיעה בחוסר הבנה עד הסוף לקראת מה אני מטפסת, פלוס חוסר ידיעה וניסיון. ההתרגשות התחלפה בחששות.
מה אני עושה עם כל הטוב הזה?
אני כל כך מכירה את עצמי. אני יודעת עד כמה האופי שלי הוא כזה שאני ישר מנסה לשלוט בסיטואציה, להוביל, לסדר. אני יודעת עד כמה אני רגילה להגיע לכל משימה בחיי לאחר שכבר עברתי דרך כלשהי ואני מוכנה ומיומנת. אבל ברור לי שהפעם זה לא יקרה. הטרק עוד שלושה שבועות ויש פה כל כך הרבה משתנים שאני לא בקיאה בהם ולא יכולה לשלוט בהם. אני בתוך קבוצה מיומנת כל כך ואני חסרת ניסיון. אני עם ציוד חדש לי במהות – מקלות הליכה, נעלי טיולים, ציוד תרמי לקור, ועוד, ואני עומדת להתמודד עם אתגרים חדשים שלא חוויתי בחיים – גבהים של עד 5600 מטר, טמפרטורות קרות מאד, ואתגר פיזי אחר ממה שאני מורגלת לו.
פתאום כל הטרק נצבע לי באור אחר. והאמת עבורי חדה וכואבת – אני לא רגילה 'לצאת ככה למשימה'. עם המחשבות האלו אני יוצאת מהפגישה ואני מבינה שאם אני לא משחררת בדרך כלשהי את הסטרס הזה ואת הפחדים שהתעוררו, ואם אני לא אעשה שינוי בדרך בה אני מתמודדת עם עצמי והמחשבות שלי במסע הזה – Houston we have a problem.
בימים הבאים שאלתי את עצמי – 'אם היית כמאמנת בדיאלוג אימוני, מה היה מתרחש שם?', והרי כמאמנת אישית יש לי את הכלים האלו ממש, בעבודה עם המתאמנים שלי – לקחת תפיסות קיימות, לבחון אותן, לאתגר אותן, להציע הסתכלות והתמודדות אחרת. אז זה הזמן לגייס את אותם הכלים עבור עצמי.
ניסיתי לחשוב מה כן יכול לקדם אותי ואת ההתמודדות שלי בטרק ולהפוך אותו לחוויה טובה, כמו שהייתי רוצה. לשנות את הסיטואציה ברמת ההערכות הפיזית שלי, הרי אינני יכולה. מה שברור הוא שהצורך שלי לשלוט בסיטואציה ולהיות במקום הבטוח שלי, עד כמה שזה דפוס שמוכר לי, פה, יהיה מכשול עבורי. וכנראה שמה שנכון לי יהיה – לשחרר שליטה. הרי המטרה שלי היא להנות מהחוויה המופלאה הזאת בטבע, ועל מנת שזה יהיה כזה, עלי לצאת לדרך ולאפשר לדברים לקרות ולהתמודד תוך כדי, הכי טוב שאוכל. כדאי שאקבל את הראשוניות והבוסריות שלי, את חוסר הידיעה והניסיון. יותר מכך, שאיהנה מהמיומנות ומהניסיון של האנשים שסביבי ואלמד מהם. שאבין שיכול להיות שאזדקק לעזרה – דבר שאני מודעת שקשה לי מאד לבקש ולקבל. אבל מעבר לכך, בנוסף לשחרור הזה, חשוב לי לנסות לכוון לאנרגיה בה אני רוצה להיות בה, וזה –no matter what, ועם כל הקושי, באתי במטרה ליהנות.
תיאוריה מול מציאות
לקחת מחשבות ודפוסים 'רגילים שלנו' ולפעול 'אחרת', זה לא דבר פשוט. בתור התחלה, לא תמיד אנחנו מצליחים לתמלל לעצמנו מה הם אותם דפוסים ואז להכיר בהם. מה עוד שלשנות את החשיבה וההתנהגות שלנו, זו בהחלט התנסות לא רגילה. מעבר לכך, גם כשהגענו כבר למודעות ולמקום של – להתחיל לייצר שינוי בפועל, הרי מדובר בתהליך שמורכב מהתמודדויות 'קטנות' ורבות שיש לחזור עליהן, 'לעבוד בהן', על מנת לייצר את תחילת השינוי או ההרגל. וכן, זה מלווה לא פעם בחוסר נוחות או חוסר חשק, לצאת מהאזור המוכר.
מה היה בפועל?
כנראה שמשהו בנפאל ובאווירה שהיא השרתה עליי בהרים היה מצע טוב להתנסות הזאת עבורי. ואלו לא רק מילים שנכתבות כאן כסיסמאות. אני באמת עבדתי בזה ברמה יומית. זה היה כרוך בהתמודדויות 'קטנות' בדרך. עידוד עצמי. אבל היו גם רגעים יותר מורכבים. היה רגע אחד מאד קשוח עבורי – אחרי שעות של הליכה ועייפות מאד גדולה, הגעתי למעבר בהרים שמאד הפחיד אותי (כן, יש לי פחד גבהים). תשאלו למה את כותבת 'הגעתי' ולא 'הגענו'. כי הגעתי לשביל מאד (מאד!) צר מעל תהום, כולו עם דרדרת אבנים ולא יכולתי לעבור אותו בכוחות עצמי. זה היה הפחד שלי, לא של האחרים. קפאתי במקום, וכן, אני מודה, הייתי במצוקה גדולה מאד. ידעתי שאני צריכה לבקש עזרה ולהיעזר ממש פיזית במדריך, כי לבד אני לא אצליח. וזה מה שהיה. וזה היה בסדר וזה היה נכון לקבל עזרה. וזה בסדר שנשברתי. ועם העזרה שקיבלתי, עברתי. וכן, לקח זמן להסדיר נשימה.
הימים עברו ובהם שעות רבות של הליכה בגבהים ובקור, יום אחרי יום, הרגליים טיפסו במעלה ובמורד ההרים העצומים במשך שעות, בצעדים מדודים ואיטיים כדי לא לחטוף מחלת גבהים. וזה קרה לצד חברים חדשים, שפה ושם נתנו עצה מניסיונם ואני זכיתי בזה. ובימים ההם, אני הזכרתי לעצמי 'כן, אני משחררת. ואיזה כיף לי שאני פה!'. היו פעמים שמצאתי את עצמי הולכת בהרים ועם כל הקושי והעייפות, מסתכלת על הנוף ואומרת בלב, 'זכיתי שאני פה'. וכן היו גם דמעות שזלגו ל'גלית שהיא בדרך כלל קשוחה ואסופה'. וכן, זאת לא היתה 'גלית הרגילה'. וזה היה בסדר. זאת היתה גלית מעט יותר משוחררת ומשחררת. ונהניתי, כל כך נהניתי.
לייצר שינוי בדרך משותפת – אימון אישי
אם נחשוב לרגע על איך אנחנו חיים את החיים שלנו – אנחנו חיים ומבססים את ההחלטות שלנו בהתאם להרגלים המוכרים שלנו, בחיבור לאזורי הנוחות שלנו. וזה רק טבעי שנחיה ונתנהל על פי המציאות המוכרת שמשרתת אותנו היטב כל חיינו. כל עוד הדברים מתקדמים לשביעות רצוננו, הרי זה נפלא.
אבל מה קורה כשאתם מרגישים תקיעות בחיים שלכם בתחום מסוים, ואתם רוצים לעשות שינוי, אבל לא מצליחים לקדם אותו? הרי לוגית, אנחנו נוטים להסביר לעצמנו: 'אני בסך הכל צריך רק ל'… והרי ברור שזה בהישג יד. ועדיין לא פעם קשה לנו לצאת לתהליך של שינוי לבד או להתמיד בו.
אז איך זה יכול להיות שאני לא מצליח.ה לייצר את השינוי באורח החיים שאני רוצה, או לא מצליחה לקדם בקריירה את ההתקדמות הבאה, או כל סיטואציה אחרת חשובה בה יש לי תקיעות ואני לא מצליח.ה לשפר/לתקן/לשנות אותה?
התהליך האימוני נועד למטרה זו. תהליך משמעותי ופרקטי, בו תוך כדי הדיאלוג האימוני המשותף אנחנו מזהים את הרצון והמטרה, ומתחילים לייצר את התנועה וההתקדמות. כיום, כמאמנת אישית, אחרי מתאמנים רבים שליוויתי, אני מודעת ליתרונות של דרך משמעותית שעוברים עם ליווי. כשאיתך בתהליך יש מישהי עם הכלים והיכולות – לשאול אותך שאלות, לשקף תפיסות קיימות, לאתגר את החשיבה שלך, להוציא אותך מאזור הנוחות, למצוא יחד את הדרך הנכונה לך, להתקדם וללוות צעד צעד, הנעת שינוי פרקטי.
אז אם התחושה של תקיעות מוכרת לך והיית רוצה לצאת ולהתקדם מהמרחב הזה, ואם יש לך רצון לעשות שינוי, גם אם לא הצלחת להגדיר אותו לעצמך באופן הכי ברור, אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר לשיחה ראשונית, ואולי נצא יחד לדרך משותפת של אימון אישי, בה נייצר תנועה ונקדם את המטרה שלך.
