לפני מספר ימים יצאתי לי כמדי בוקר לאימון. התחלתי לרוץ במורד הרחוב.
עברתי בלב השדרה היפה, בין העצים, הפסלים ומגרשי המשחקים המיותמים מאדם. פנסי הרחוב הפיצו קרני אור כתמתמות על ׳לפנות הבוקר׳ החשוך.
שש המעלות הבודדות פיזרו צינה קרה סמי ירושלמית ברחובות מודיעין. מהאוזניות בקע קולה המלטף של ריטה:
׳ואני רק רציתי לשיר…
לתופף על שולחן
בידיים ארוכות
ולנשוך אחת אחת
את המילים המתוקות
של השיר…׳
רצתי במורד הרחוב שקועה בחושך, במוזיקה ובתנועה.
לרגע כאב פילח את הברך. מפתיע. מאיים. נשמתי נשימה עמוקה ובאופן מיידי האטתי ועברתי לריצה עדינה יותר. כן. זה אפשרי.
שש המעלות הבודדות פיזרו צינה קרה סמי ירושלמית ברחובות מודיעין, בעוד אני ממשיכה בדרכי.
ברגע הזה. בריצה שם לבד בחושך, בחיבור המאוד מזוקק הזה שבין המילים הרכות: ׳ואני רק רציתי לשיר׳… לכאב, תובנה מאד עמוקה צרבה ועברה לי בגוף.
זה בדיוק זה. הריצה. היא השיר שלי. זה השיר שלי…
דמעה זלגה לי מהעין ואחריה חברתה הצטרפה ויצרה פסים חמים על הפנים…
לרגעים בתוך שגרת היום יום אנחנו לא מבינים עד כמה הכל כל כך רגעי ובר חלוף.
אנחנו חוטאים לאהבה שלנו כי היא יומיומית וברורה.
פגיעה קלה בכנף מעלה לנו לתודעה, שלמרות שהיא לא נראית כזאת, השגרה שברירית ועדינה.
אז תחבקו את השגרה ואת האהבה שלכם.
תקשיבו לה. תטפחו אותה. תשמרו עליה. תעריכו אותה. תיהנו ממנה, תאהבו אותה…. היא יקרה!
תמצאו את השיר שלכם… ושירו אותו בכוונה גדולה ומכל הלב.
14 פברואר 2019