הנה הם באים ימים של שקט

שקט. בשבועות האחרונים הייתי קצת בשקט.  בשפה שלי אני קוראת לזה – השתבללתי. התכנסתי פנימה. כיביתי מעט את ה'רעשים' מבחוץ ונכנסתי למוד שונה, אחר. משהו שאינו מוכר גם לי. לא ביקשתי את זה, החלקתי לתוך זה ואז זה נהיה 'כזה'. אני חושבת שאין אדם במדינה, בעולם, שחייו לא השתנו ו/או הוסטו ממסלולם ברמה כזו או אחרת בגלל הקורונה. אני מבקשת לחלוק מעט את שעובר עלי. את השקט שלי.

שנה חדשה בפתח. שנת 2020 היתה אמורה להיות שנת שיא. שנה של עשייה מדהימה ברמה המקצועית – שנה ששותפיי לעבודה ואני חיכינו לה הרבה מאד זמן והיינו כבר ברמת מוכנות של  'ללחוץ על הכפתור' ולצאת לדרך. במקביל, ציפתה לי גם שנה מרגשת בעולם האישי, עם מירוץ יעד שתוכנן לחודש מאי – מירוץ של 6 ימים. אחרי דרך אימונית ארוכה ומפרכת, גם כאן כל המערכות כבר היו מוכנות 'ללחוץ על הכפתור', משמע להמריא להונגריה להתמודדות עם האתגר שחלמתי עליו.  וכן, אני חושבת שאין אדם שלא הופתע ממה שנחת עלינו – נגיף הקורונה. ופתאום הכל נעצר.

מציאות חדשה. במציאות 'שלי', עולם התעופה נדם די מהר. וכמו בסרטים, בהם רואים עובד אמריקאי אורז את תכולת משרדו בקופסא ויוצא ממקום העבודה שלו לרחובות מנהטן, כך גם אני (רק לא למנהטן). בתאריך ה- 16.3, הנחתי בעדינות את ארבעת הסחלבים שלי בקופסא, שלחתי יחד עם חבריי מבט אחרון למשרד ויצאתי אל האוטו ומשם הביתה, עם מכתב של חל"ת ביד. וכן, מאז ועד היום לא שבתי לשם. לקח מעט מאד זמן עד שכל המדינה התכנסה גם היא לתוך ה'דבר' הזה. לתוך כאוס מסוג חדש שאף אחד מאיתנו לא הכיר. בתוך הכאוס הזה, העולם התחיל להיסגר, פשוטו כמשמעו, עד שמצאנו את עצמנו כולנו, חיים בתוך מציאות שניתן למסגר למילה קטנה עם 3 אותיות "סגר".

מדורת השבט. סגר. הגבלת התנועה. מציאות חדשה. לכולנו.

בתמונה הגדולה – אני מודה שהיה משהו 'מנחם' בידיעה שכולנו יחד בתוך המצב הכאוטי הזה. אני לא לבד. כולם חווים את אותה החוויה. כולם ספונים בבית. גם בסגר וגם בסדר. כולם נכנסים יחד לתוך הסערה הזאת, כל אחד במגרש הפרטי שלו/ה. מתמודדים עם המציאות של הקורונה, של ריחוק חברתי, של הגבלת התנועה ועוד.

הזווית האישית שלי – סגר. איך אני, שרגילה לפתוח את הבוקר בריצה בזריחה בטבע או בעיר, אתמודד עם הגבלת התנועה ל 100 מטר?  מסתבר שבני האדם הם יצורים שמסתגלים לכל דבר. אז התמודדנו.

בתוך הבלגן הזה של התקופה, היו כמה נקודות שהקלו והאירו את חיי היום יום שלי והצלחתי למצוא גם את הטוב שבתקופה. בתור התחלה, גם אם אנחנו לא רגילים לזה, עד כמה שזה אבסורד, נוצר פתאום זמן של התכנסות משפחתית – הרבה מאד זמן של יחד. בנוסף, פתאום, במירוץ הזה של החיים, חוויתי סוג של הורדת הילוך מסדר היום העמוס בו אני חייה שנים רבות. ופתאום היה לי משהו מאד יקר שאין לי בחיי היום יום – זמן. זמן חופשי.  ולזמן הזה התחלתי להכניס גם תכנים חדשים וגם לעשות התאמות לעשייה קיימת שנתקלה בהגבלות חדשות. בראש ובראשונה – עשיתי התאמה בעולם של האימונים. כן, התאמנתי במסגרת ההגבלות שהיו ולא מעבר. וכן, באינטנסיביות הרגילה, ואף יותר מהרגיל. בנוסף, הטבע שנסגר לי, פינה מקום להתבוננות על טבע שנמצא מתחת לאף לי – התאהבות ותיעוד של הטבע שקיים בחצר הבית. כן. המון זום אין והסתכלות על תנועה, צבע, צמיחה – ונשימה של הטבע המסוים הזה לתוך כל מערכות הגוף שלי. יצירה חדשה – מצאתי את עצמי נשאבת ליצירה שאין לי זמן אליה ביום יום – למדתי לעשות מקרמה ושקעתי בה שעות, או כמו שכיניתי אותה – 'מדיטציית מקרמה' ועוד נגיעות כאלו ואחרות כמו אפיית לחמים ועוד.

שבר. ואז העולם נפתח קצת. הסגר התפוגג, לחלקנו החיים חזרו לשגרה כזו או אחרת. אך החיים לא באמת חזרו למסלולם. ואני עדיין בבית. אני מסתכלת לצדדים ומוצאת את הכאוס כמעט בכל רמה וכל תחום. שבר. ההתנהלות המדינית. דרכי קבלת ההחלטות של הממשלה. ההתנהלות הכאוטית בנושאים הכלכליים. אני רואה את חברי העצמאיים ואת שעובר עליהם. אני רואה בחדשות את הכאב, אני רואה את ההפגנות, את ההתפרקות של כל כך הרבה תחומי חיים שנוגעים בחיים של כל כך הרבה אנשים – מוכרים וזרים – כל כך הרבה כאב, כאוס קולקטיבי, זעקתם של אנשים רבים כל כך שמנסים לשרוד בתוך המציאות הלא יציבה הזאת. ובגזרה הפרטית שלי, ה'בית' שלי המקצועי, לאור המצב, ממשיך לעמוד דומם. מקום העבודה שלי סגור ומסוגר ונקלע כבר לקשיים הרבה יותר מהותיים ממה שהיה ערב הקורונה וסוף הסיפור אינו ידוע. רק ידוע שהחזרה למסלול לא תהיה 'מחר' בבוקר. ולאור כל המציאות הגדולה הזאת – הלב שלי התכווץ.

ואיפה אני בכל הטוב הזה.  עם כל נקודות האור שמצאתי או המצאתי, היו גם פנים אחרות לתקופה. ממקום של אישה עסוקה 24/7, ממקום של תנועה בלתי פוסקת, ממקום של הגשמה ועשייה אהובה ומאתגרת הן בחיים המקצועיים והן ברמה האישית, ממקום של לחלום חלומות ולהגשים… לנוכח כל השבר הזה, הסבל, רעידת האדמה שסובבת את כולנו, וגם מהמקום  של הדאגה על הבית המקצועי שלי, משהו קרה גם לי. הכאב שמסביב חדר פנימה. השפיע. וכן, ברמה מסוימת, משהו כבה גם אצלי. מצאתי את עצמי ממשיכה לצפות (הרבה פחות) בחדשות, ובלי לשים לב 'כיביתי' את הרשתות החברתיות. ופתאום נהיה סוג של שקט. לא ביקשתי את זה באופן מודע, החלקתי לתוך זה ואז נהיה לי שקט. שקט שפינה מקום לחשיבה. על ההווה, על העתיד, על 'מה יקרה אם'…  שקט שמאפשר מחשבות כאלו ואחרות – לפעמים מאיימות ומערערות ולפעמים כאלו שמאפשרות לחלום ולבעבע. וזה בא בגלים. יש רגעים שאני מחמירה עם עצמי על השקט בו אני מצויה ויש רגעים אחרים שאני מאפשרת ומזכירה לעצמי – שעוד לא יצא לי לחוות 'מגיפה', סגר. עוד לא יצא לי לא לעבוד, לא להיות 'יעילה' או מועילה. ואיפשהו אני מנסה להגיד לעצמי שלאור כל זה, זה בסדר לפעמים לא להיות בסדר. וגם שהשקט שלי הוא בסדר.

הדרך שלי. לאורך כל השבועות האחרונים, ואפילו יותר מתמיד, אני מודעת למקומה ולחשיבותה של הריצה בחיי – היא חלק מהגוף, הנשמה והנשימה שלי. אני יודעת שזה אולי נשמע כמו סיסמא, אבל לא. זה מקום נקי וחד. אני מוצאת שקט גדול בריצה. הריצה היא זמן ומקום בו החשיבה שלי מתחדדת ואני נודדת איתה למחוזות רבים.

ומה עם החלום, מה עם המירוץ שלי? זה לא חלום שאני רוצה לוותר עליו. המירוץ שאמור היה להתקיים בחודש מאי בהונגריה, נדחה ל 24 בספטמבר. וכן, עם כל הצער שבדבר, (אלא אם יהיו הפתעות… ולא יהיו הפתעות לצערי – תסלחו לי, זה דיאלוג קבוע שלי עם עצמי….) אני מאמינה ששערי אירופה לא יפתחו לישראלים עד אז, וגם אם כן, נצטרך לחזור לבידוד של שבועיים – מחיר כבד מדי ברמה המשפחתית, לפיכך, לא אוכל להשתתף. לאורך כל החודשים האלו, התאמנתי, עבדתי כאילו המירוץ קורה עבורי כמתוכנן. ועדיין. גם עכשיו, מבחינתי המירוץ מתקיים (אלא אם… אבל לא… אבל אולי…   כן, הדיאלוג ההוא).

ומה הלאה? ימים יגידו. בינתיים, אני ממשיכה לרוץ, ממשיכה להתאמן, באהבה ובהתמסרות גדולים מתמיד. בודקת, מחדדת, מתמודדת. חיה את היום, חולמת את העתיד. לא מוכנה עדיין לוותר.

אני רצה בתוך השקט שלי. שבעצם הופר ברגע זה…

26 יולי 2020

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »