החלום ושיברו?

מה שיברו? עוד לא התחלתי לספר על המירוץ עצמו ואני כבר בסוף הסיפור ויש לו סוף רע? רגע, שניה…

המירוץ עוד רגע מתחיל: אני בתוך החלום אליו התכוננתי חודשים רבים מאד: אליפות העולם ל 6 ימים – אני במקום הכי שווה שאפשר, הגעתי הכי טוב שאפשר: מוכנה יותר, חזקה יותר, קלה יותר, הצוות הטוב בעולם מסביבי, כל התנאים קיימים בשביל שאצליח, רק תצליחי! אבל אז, (ספויילר – לפניך משפט נדוש) 'באולטרה כמו באולטרה', דברים קורים. האם זה השלב בו אני עם דמעות וכאב לב אוספת את רסיסי השברים של עצמי? רגע, נחזור להתחלה.

לפני: כן, אני מרגישה שהגעתי הכי מוכנה שיש למירוץ שמבחינתי הוא הגביע הקדוש של המירוצים הרב יומיים. מוכנה בכל רמ"ח אבריי, ציודיי, מלוויי. אנחנו בהונגריה – השעות מתקדמות ולהפתעתי אני לא בחרדה ולו קלה. בוקר המירוץ ואני יחסית רגועה, משתעשעת עם מלווי, מפטפטת עם הרצים שמסביבי. עומדת על קו הזינוק ואין תעוקה בלב. נהפוך הוא, אני שמחה, מחייכת, מצטלמת, מעודדת בקול, עומדת בביטחון בשורה הראשונה, שורה עם השתלטות נשית ואני יוצאת לדרך!

Credit: Simon Laszlo

המירוץ: 7 שעות ראשונות אני רצה בלי מוזיקה – אני רוצה לנשום את המירוץ, את הרצים (לא במובן הקונקרטי כמובן), להרגיש את המסלול, להתחבר הכי שאפשר. להיכנס לחוויה הזאת שאת תחילה יודעים ואת המשכה לא ניתן לדמיין. מתלוצצת עם מלווי, משתדלת לאכול ולשתות טוב תוך כדי תנועה, מסתכלת מסביב על הרצים, חלקם כבר מוכרים, חלקם עוד לא – אבל לזה אקדיש פרק משל עצמו.

אני בתוך החוויה, בתוך החלום: המילים 'חלום' ו'חוויה' הן מילים מאד רומנטיות, בקלות ניתן ליפול למלכודת שהזיכרון שלנו מציף ימים אחרי מירוץ – רומנטיזציה שכזו שכבר שכחה את מורכבות המציאות – כיצד המציאות (מילה קשה)  באמת היתה.  אז אדייק. כן, מבחינה תפיסתית הייתי בתוך החלום שלי – אבל החלום הזה הוא חלום שהגשמתו מורכבת וקשה – התמודדות של הגוף, הנפש והרגש גם יחד. רכבת הרים אמיתית שכל כך הרבה דברים יכולים להעלות אותי למעלה או להפגיש אותי גם עם תהומות.

יצאתי לדרך. מרגישה חזקה ובאנרגיות טובות ומפה מתחילה עבודה קשה של ניהול הריצה – במשך ארבע יממות התמודדתי עם כל מה שהגיע לפתחי. אם אריץ את זה לרגע בתמציתיות הכי ברוטלית שיש: ריצה, הליכה מהירה, לאכול, לשתות, לרוץ, חם לי, עייפה, קר לי, לא נרדמת, לא נוח לי, אז יוצאת לרוץ, שוב לשירותים, לרוץ על הקצב, בוקר, חם, קרם הגנה, עוד אוכל, עוד שתייה, שוב לילה, שוב יחסית לבד, לרוץ, שירותים, בוקר, חם, לרוץ, לאכול – המלווים שלי אומרים שלא מספיק, אני אומרת שכן, הם אומרים שלא.  כן, ברמה הטכנית יש כאן דרך ארוכה וסיזיפית של להיות בתנועה ולהתמודד עם כל מה שמגיע.

אבל מסביב לרמות הטכניות היו עוד שכבות של מה שהתרחש תוך כדי:

  • חוויה תרבותית – היכרות עם רצים מכל העולם שחולקים איתי את המסלול. לא כולם בעניין של לדבר, אבל עם אלו שכן, השיחות מתחילות לזרום, אני מגלה עוד על רץ או רצה ונחשף בפני עולם ומלואו על מי שאיתי בדיאלוג. אנשים שברגעים קשים, ריצה או שתיקה איתם מנחמת מאד. אבל זאת חוויה וסיפור נפרד.
  • מסע עם אנשים – החיוך למארגני המירוץ, גם אם זה חיוך עייף או כואב, לאנשים הטובים שדואגים בתחנה לאוכל ושתייה, לרצים האחרים, קבלת הטיפול והמסירות ממי שאיתי פיזית במסע הזה – חגי, טל ואופיר, ומי שאיתי בטלפון – קובי מהארץ, מחברים שבבית ושולחים מסרים מעודדים ומחויכים. מהמשפחות והמלווים של הרצים האחרים – שמוחאים כפיים וממשיכים לעודד בכל שלב.
  • רגעים של אושר וסיפוק – של הנאה מהגוף שזז. פליאה כל פעם מחדש איך אחרי מנוחה קצרה הגוף רץ לו יפה ומאחורי 100 ק"מ, 200 ק"מ, 300 ק"מ, 400 ק"מ – וההתקדמות, עם כל הקושי, מופלאה. מרגישה חזקה מתמיד.
  • התרסקויות – כן, גם זה קורה וכשזה קורה זה יכול להיות כואב מאד – פיזית וגם רגשית.

ושיברו?  אני רוצה להתמקד בסיום היממה הרביעית והיממה החמישית.

התקדמתי בצורה מופלאה בעייני ארבע יממות לערך, למרות הקושי ובזכותו. הקילומטרים הצטברו – 466 ק"מ בסיום היממה הרביעית. בגדול היתה בי אנרגיה טובה ואז הוא הגיע – הכאב בשוק של רגל שמאל. בהתחלה זה הרגיש כמו אי נוחות, אולי לשונית של נעל שמציקה, או גרב שלוחצת. משם כבר התחלתי להרגיש את חוסר הנוחות בצורה יותר מהותית ומדי כמה קילומטרים ניסיתי להחליף נעליים, לשחרר את השרוכים, להחליף גרביים, להתמסר לטבילת הרגליים במים קפואים, עיסוי – כל מה שיכול למוסס את הכאב שהתחיל לגדול.

כאן התחילה מלחמה פיזית ופנימית – המשך ריצה, מעבר לריצה איטית יותר ומעבר להליכה כשכואב. שוב מנסה להתניע ושוב כואב. ועם חלוף השעות הכאב מתגבר והקצב נעשה איטי. דיאלוג קשוח ומתמשך בין המסרים הכואבים והמתגברים שהגוף שולח לבין הפרשנות והאיומים שהראש משדר ומפרש. זה נשמע הירואי, אך אין לי שום כוונה שכזאת – מנסה לשקף את  ההתמודדות בה הייתי.

יממה חמישית – החושך מגיע

ערב, חושך – המסלול יחסית ריק והמשימה שאני כבר בתוכה היא 'רק עוד 30 ק"מ' עד המנוחה הבאה. חגי מעודד 'יש רק עוד 6 ק"מ ואת מסיימת' – אבל זה כל כך הרבה! ואני כבר מפורקת. מרגישה לבד. מרגישה אבודה. חשוך לי. כמעט ואין רצים על המסלול ויש שקט כזה של לילה. אין דיבורים, מי שעל המסלול מכונס בעצמו. הדקות עוברות והצריבה בלב קשה. לא יודעת אם יותר כואב לי או יותר עייף. מרגישה שאני כבר משייטת על המסלול בדרך לא יעילה – מגיעה לחגי וטל, מתחילה לבכות ואומרת – 'לא רוצה יותר, אין עוד 6 ק"מ, עכשיו לישון!'. טיפול מסור ואוהב, דמעות, בכניעה אוכלת את האוכל שטל נותנת לי וכולם הולכים לישון.

22:30 – אני קמה שוב לפני השעון ורואה שחגי וטל ישנים. מגיע גם להם לנוח. אני מבטלת לחגי את השעון המעורר ויוצאת לדרך שוב ואומרת לעצמי – 'יש לי רק 21 קילומטרים עכשיו'. אני מתחילה בקצב ריצה מעודד בעשרה הקילומטרים ה'ראשונים' למרות הכאב, ואז הקצב הולך ודועך וכואב ודועך. אני מנסה לאסוף את עצמי כשבאותה נשימה אני מגיעה לקילומטר ה 500. שמחה מהולה בכאב גדול – קצת קשה לשמוח כשהמחשבות מכרסמות. יש עוד זווית שתוקפת מחשבתית בשעות האלו כאילו לא מספיק קשה לי גם ככה – כל האטה מרחיקה אותי מהמטרה שלי. אאוץ'. אני מסיימת את חצי המרתון שלי ושוקעת למנוחה קצרה ושוב קמה באזור שלוש בלילה ויוצאת להשלים את אותם 'רק עוד 6 ק"מ' שפספתי קודם – העיקר להתקדם ולהבין עם עצמי מה קורה.

כאן התחיל הפרק האחרון מבחינתי של המירוץ

הקילומטרים הבודדים האלו מובילים אותי ל'לפנות בוקר' ועוד כמה שעות תסתיים היממה החמישית. אני בתנועה –  ניסיון לרוץ ושוב כואב. אני רואה שחגי וטל התעוררו והם יחסית על קצות האצבעות מולי – דואגים, מנסים לתת אוכל מנחם ויודעים שאנחנו במצב רגיש. יש פחות דיבורים. חברים מטלפנים ושולחים הודעות – אבל אני לא במקום של תקשורת עם אף אחד.

קובי מטלפן – ו'לא' – הוא אומר, 'אנחנו לא במקום של רחמים עצמיים. אנחנו בשיחה פרקטית, המצב הוא כזה ועכשיו בואי נבין מה אנחנו עושים' – שיחה שבתוכה יש ניסיון להבין מה המצב, מה התרחישים האפשריים. אלו הן שעות הבוקר שיסיימו בקרוב את היממה החמישית, יש כביכול עוד המון שעות. אני אחרי לילה באמת מורכב, אני הולכת לי בכאב וקובי מדבר, מנסה להבין את המצב ו'לאסוף' אותי מבחינת ההתנהלות בשעות הבאות, לסדר איתי את המחשבות והאפשרויות – ואצלי הדמעות יורדות, מה לעשות, זאת אני.

ממשיכה לצעוד והראש עובד וחושב ומחשב ומנסה להבין. בין לבין בכל שעות החושך האלו זכיתי לשיחות מופלאות עם החברים שעל המסלול, איים של הנאה, ממש שיעור מהפנט בפילוסופיה של הריצה – שיחות על 'למה אנחנו רצים', ו'מה אנחנו מנסים להשיג כאן' ועל הדרך של כל אחד. ומכל אחד אני לומדת, סופגת, לפעמים מתרגשת ודומעת מעוד זווית חשיבה שנוגעת בי, אבל במקביל הראש עובד והמחשבות שלי כל הזמן קודחות.

המשכו של הבוקר, שוב השעות החמות ההן ומעבר לכאב חוזרים שוב הזרמים שאני קוראת להם 'זצים', שמכים כמו ברק ועוברים ברגל ובד"כ מעלים אצלי כבר דמעות של כאב ועצירה מוחלטת. אני מכירה את השלב הזה, את הכאב הזה.

לאחר יממה של האטה מהותית אני מגיעה לקילומטר ה 523. בהחלטה של רגע אני עוצרת לעוד טיפול באוהל הטיפולים – מתמסרת כולי לידיים של קטי. נרדמת. ופתאום הזמן עומד, לא חשוב. לא משנה לי כבר. כלום לא דחוף. טיפול ארוך ש'גונב' דקות יקרות מהמירוץ – אבל לא אכפת לי. אני כולי רפויה, חצי ישנה.

הטיפול מסתיים, אני מסטולה ממנו לחלוטין או מסטולה מכל הלילה הזה, או הימים האלו. אני הולכת לי לחדר לישון ופוגשת את חגי וטל שיוצאים לסיבוב על שפת האגם. אני נכנסת למיטה עם כוונה ברורה לנוח, אבל מוצאת את עצמי יושבת על המיטה – אחרי יממה ארוכה של כאבים ובכלל, אחרי לילה מאד ארוך, בו כל דקה הורגשה, לילה של מחשבות צולבות אני מרגישה פתאום פיכחת – מרגישה פתאום ערנית וחדה בצורה מפתיעה ואני אומרת לעצמי: 'זהו, זה נגמר. אני פצועה, ניסיתי להתנהל על הכאב. נכון, יש גלים של ריצה טובה, אבל בסופו של דבר הכול מוביל להאטה, לכאב שלא ניתן להתעלם ממנו.  ויותר חשוב – הסיכוי שלי לפצוע את עצמי בצורה מהותית יותר, ירחיק אותי מהתאוששות וחזרה למסלול.

לאן הליכה על כאב תוביל אותי, ל 600 ק"מ? מה זה ייתן לי? הרי אני יודעת שאני יכולה. הרי כבר הייתי שם. זאת לא החוויה שאני רוצה לעצמי, לא באופן הזה אני רוצה להגשים את החלום שלי. נכון, היתה כאן עבודה מאד קשה, אבל אם זאת החוויה וזה המצב – למה?' וזהו, ממש כאן זה נגמר!

חגי וטל חוזרים מהטיול, אני נעמדת מולם, עם טעמי ביד. יש לציין כי פתאום חזר לי התאבון – 'זהו, נגמר, מתקפלים!' ואכן, זהו. בזאת הסתיים המירוץ מבחינתי. נפרדתי באהבה מהחברים, הענקתי לחלקם מתנות קטנות שהבאתי איתי, נפרדתי מזולי, מארגן המירוץ ומכל הצוות – היו שם דמעות, אבל מבחינתי הרגשתי שלמה עם ההחלטה שלי.

אחרית דבר או שמא תחילת דבר

גלית של פעם, זאת שאני מכירה אותה כל כך טוב היתה מתפרקת בסיטואציה שנוצרה. נכון, אני יודעת, הכול נכון – מי לא נפצע בחייו מריצה, וכן – די הגיוני שמשהו יכול להשתבש במירוץ אולטרה, בטח אחרי 500 ק"מ, הגיוני לחלוטין. ועדיין, גלית של פעם, זאת שחלמה ועבדה כל כך קשה, והשקיעה משאבים רבים ולא רק היא, אלא גם המשפחה והסובבים אותה… גלית של פעם היתה נשברת לרסיסים. נכנסת לתוך מנהרה משל עצמה ואוטמת את העולם שמסביבה ומתאבלת.  אז מה קרה כאן? איפה כל השברים והרסיסים שחשבתי שאראה על הריצפה?

משהו קרה לי במירוץ הזה ואני אחזור בדיוק למה שכתבתי בהתחלה – אני הייתי במקום הכי שווה שאפשר עבורי. הגעתי הכי טוב שאפשר: מוכנה יותר, חזקה יותר, קלה יותר, הצוות הטוב בעולם מסביבי, כל התנאים היו שם כדי שאצליח. אבל דברים השתבשו. מה זה אומר – האם נכשלתי? גלית של פעם היתה אומרת ש'כן'. גלית של היום אומרת שכלל וכלל לא!

חזרתי ארצה לידיים המקצועיות והטובות ביותר שמלוות אותי ומטפלות בי בימים אלו – האנשים שמלווים אותי שנים ודאגו כבר מרחוק שאגיע להיבדק ולהבין מה קרה. ברמה הטכנית אני עם שבר מאמץ ואני אבלה כשבועיים (סופרת ימים לאחור) עם מגף על רגל שמאל, תחליף נוח לגבס. אני נחה כמו שלא נחתי שנים. החגים קצת עוטפים ומקלים על החזרה לשגרה ומאפשרים פנאי לחשוב ולעכל. אבל זאת הפסקה קצרה לפני שאני ממשיכה.

אבל מבחינתי, אני זכיתי בחוויה מורכבת ומדהימה גם יחד!

  • הייתי מוקפת במשפחה, מאמן וחברים שאוהבים אותי והיו שם בשבילי בכל רגע נתון.
  • זכיתי להכיר רצים רבים וללמוד מכל אחד מהם משהו או יותר מכך. גם קיבלתי וגם הענקתי אהבה רבה לרצים שהפכו לחברים, באותו יקום מקביל בו חייתי חמש יממות.
  • ראיתי וחשתי כיצד אני מתפקדת כשדברים זרמו והצליחו וגם ראיתי את עצמי נאספת משברים ותהומות כשנשברתי.
  • כל החוויה הזאת לימדה אותי עוד על התנהלות במירוץ שכזה – למדתי מהסתכלות על רצים, למדתי משיחה איתם.
  • למדתי עוד על עצמי – במה אני טובה ומה עלי עוד לשפר, במה עלי לעבוד לקראת המירוץ הבא.
  • למדתי בפליאה מוחלטת משהו חדש על עצמי – עם הדרך בה יצאתי חזקה תחושתית ומחשבתית מהמירוץ הזה, עם בטחון בעצמי וביכולות שלי.
  • המירוץ הזה הוא עוד אבן דרך בדרך שלי.

אבל יותר מכל והכי משמעותי עבורי – אני יוצאת מהחוויה הזאת עם תשוקה גדולה לחזור לשם ולהגשים!

 

אז הפסקה מתודית ואני לחלוטין חוזרת בקרוב ורצה לחלום הבא

21 ספטמבר 2021

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »