אני לא יודעת מי החליטה על מי שנהיה בקשר. אני על הריצה או היא עלי. אבל אנחנו יחד כבר שנים. רצות יחד. בתנועה. כל הזמן. סוג של מערכת יחסים יום יומית, כל השנה. ואיתה, אני גדלה. איתה אני מתפתחת. עוברת תהליכים של גוף ונפש. תוך כדי תנועה אני מתכננת עוד ועוד יעדים, קוראת תיגר על עצמי. מתאמנת לקראת יעד, כל כולי בו. מתחרה. מורידה הילוך ו… קובעת עוד יעד, זורעת חלום, מתאמנת, נותנת את כל כולי, גוף ונשמה ומתחרה. כך אני אוהבת. זה ה DNA שלי. זאת התשוקה שבי. זאת הדרך שלי.
הדרך לא פשוטה. זו דרך של גדילה וטיוּב. דרך של למידה. על הנייר פה המילים זורמות בפשטות, בקלות, אך בחיים האמיתיים זאת התמודדות, זה תהליך של עשייה, עיבוד ועיכול, לאורכו אני מנסה לדייק את עצמי ואת העשייה שלי עוד ועוד. בתנועה אני לומדת להכיר את עצמי ולהתמודד עם עצמי. כן, זה לא פשוט. אני עקשנית ודעתנית, לא פעם חושבת שיודעת יותר טוב… כן. על מנת להשתפר אני צריכה להתמודד עם השטויות של עצמי, לפעמים בדרך הקשה, לפעמים זאת אני מול עצמי ופעמים מקבלת מרות ממי שמלווה אותי בדרך שלי. גם זה ה DNA שלי וגם זו כנראה היא הדרך שלי בתהליכי הגדילה.
אני אישה של שליטה. זאת אני. מתוכננת מאד, יש אומרים חובבת אקסלים. בתחילת דרכי במירוצים הרב יומיים חשבתי שבאים ורצים, וכך התנהלתי. אך ככל שהמירוצים התארכו הבנתי כמה עדינה היא ההתנהלות במירוצים אלו – שמירה על הגוף, תזונה מאוזנת, שליטה בקצבים וכבוד והקשבה למנוחה. בכל מירוץ אני מתמודדת עם הכאן ועכשיו ואחריו אני לומדת מה היה, מנסה להבין, משתדלת. מנסה לפרש, לעכל, להפנים ולתרגל לקראת המסע הבא.
אחרי דרך ארוכה אני נמצאת במקום בו אני יודעת להקשיב לגוף שלי בצורה מדויקת. יודעת מתי חלק בגוף משמיע רעש שמלמד על סוג אימונים שלא טוב לי כאן ועכשיו ומיד מתקנים, מחשבים מסלול חזרה לשגרה. הימים עוברים, הלמידה לא נגמרת. האימונים משתבחים ומאתגרים ובגוף עם החודשים והשנים, ניטע העומק הנדרש.
בשבועות האחרונים תוך כדי האימונים, יצאתי שוב למסע מחודש, מסע בתוך מסע, הפעם לדייק את התזונה. מאבק אינסופי שלא נגמר ביני – זאת שאוהבת ונהנית מאוכל משובח ופחות משובח (זה לא הזמן והמקום לדבר על אהבתי לבורקסים), לעצמי – שמודעת כל כך שמשקל נכון ומאוזן יעזור לי בזמן האמת. גם כאן התהליך מנוהל באחריות ובצורה ששומרת על הבריאות שלי.
אז כן, אני במסע שהתחיל מזמן ולא נגמר. הוא נקטע לו בקורונה ואז נוצרה תחנת ביניים מופלאה ועטופה בחברים ומשפחה – מירוץ סולו – אולטרה מרתון של 6 ימים בתל אביב. ובנוהל, התאוששתי וחזרתי למסלול, המשכתי להתאמן ולחלום – על היעד ההוא, שכבר היה במגירת החלומות הרבה זמן.
יש רגעים בהם אני מוצאת את עצמי מדמיינת בהתרגשות את אותו הרגע בו אעמוד על קו הזינוק של אליפות העולם בששה ימים בהונגריה. ישראלית אחת ראשונה, מוקפת ברצות ורצים מכל העולם. אני מדמיינת את המעמד, את ההתרגשות שלי, מסתכלת על האנשים שסביבי שברגע ההוא אני עוד לא מכירה אותם אבל עוד רגע אני אצא לצדם לדרך משמעותית כל כך עבורי. אני שנייה לפני ההזנקה, לפני הכניסה לאותו עולם מופלא ומורכב של התמודדות בלתי נתפסת במרחב של שש יממות.
אז אני ממשיכה קדימה עם כל התשוקה שבי וסופרת לאחור בציפייה והתרגשות – 66 ימים להזנקה…
#בדרך_לחלום_הבא
27 יוני 2021
