בדרך המחשבה

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות.
בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  
כמה רציתי אותו? מאד. למה 300 ק"מ? פשוט ככה. הגיוני? לא. אז למה? כי זה החלום. החלום הפרטי שלי.

ב 28.7.24 הוזנקתי למרוץ 48 שעות בצ'כיה.
המטרה – 300 ק"מ
ההחלטה – זה עכשיו או לעולם לא
האם המטרה הושגה?

כבר שנים שאני אומרת ובאמת מאמינה, שהריצה עבורי אינה רק הפעולה הפיזית של רגל אחרי רגל, קצב ומהירות. הריצה עבורי היא מעט כמו משל לחיים, ושכזה כך אני גם מתייחסת לתהליכים שאני עוברת בדרך. באתגרים למרחקים ושעות אותם אני שמה לי ליעד במרוצים הרב יומיים, למדתי על גופי שיש חיבורים משמעותיים שיש 'לעבוד' בהם – פעם אחת החיבור בין הגוף והמחשבות, ופעם שניה בהבנה מה הגוף שלנו צריך בתהליכים המורכבים האלו תוך כדי – איך שומרים על הגוף מתחזקים אותו ועוד.
זהו מנגנון הוליסטי שבעיני מצריך הבנה ושכלול על מנת להתמודד ברגעי האמת בצורה הטובה ביותר. ועדיין, כמו תמיד מגיעה הקלישאה הכי שחוקה – באולטרה מרתון כמו באולטרה מרתון… אז כן, למרות כל הערכות שהיא, אין לדעת מה יביא הרגע או הצעד הבא.

הפעם, בשבועות שקדמו למירוץ, ההכנות שלי היו לא רק סביב ההכנה הפיזית. 'שריר' נוסף שפעל שעות נוספות היה הראש שהיה עסוק במחשבות. שם צללתי על מנת להבין 'אותי' מכל הכיוונים בלמידה 'אחורה' למרוצים קודמים, במטרה לנסות ללמוד ולשפר עוד את ה'קדימה', היעד הבא.

הייתי עסוקה במחשבות על היעד שהצבתי לעצמי: האם אעמוד בו או לא, ואם לא, מה ארגיש ומה זה אומר עלי. האם יש לי סיכוי לשפר את השיא שלי שהושג בשנת 2018, כשהייתי 'צעירונת' בת 45?
האם הגיוני להציב לאישה מתבגרת בת 51 (גיל המעבר וזה) יעד שלא עמדתי בו לפני 6 שנים? מה 'יקרה לי' אם לא אשיג אותו ולכמה רסיסים אתנפץ?
אמנם ניתן להגיד שאני רצה מנוסה ועברתי כמה מרוצים בחיי, ועדיין, היתה בי ההבנה שיכול להיות שזה הזמן להתעמק עוד בתהליכים אותם אני עוברת לפני ובמהלך המרוצים שלי, ולנסות להבין מה עוד ניתן לשפר.
הרי אין חכמה כבעלת ניסיון, אז כפי הנראה, זה הזמן לעסוק בזה.

אז צללתי לחשיבה ולמידה של המרוצים המשמעותיים שלי, מרוצי 6 ימים ו – 48 שעות. ניתחתי את המרוצים הללו. הסתכלתי בלבן של העין על כל המכלול:

• איך הגעתי לתחושתי לאותם מרוצים מבחינת תקופת האימונים ורמת הכושר שלי?
• איך היתה ההערכות הטכנית מבחינת הציוד?
• מה קרה לי שם בזינוק: מי זאת גלית שיצאה לדרך – גלית התחרותית? הממושמעת? מי הייתי שם? כיצד והאם זה תרם או שמא לא תרם להתנהלות שלי במרוץ.
• כיצד התנהלתי במירוץ בפרמטרים הכל כך חשובים של תחזוקת גוף, מזון ושתייה, מנוחה, קצבים ועוד.
• מהן נקודות החוזקה והחולשה שלי.
• וכך, המחשבות והנתונים השונים החלו לזרום ולהסתדר בטבלה אחד ליד השני, מרוץ אחר מרוץ.

משם ניסחתי לי תובנות – איזו התנהלות מצריכה לדעתי שיפור ואיזו שימור.
ולסיכום שאלתי את עצמי – גלית של כאן ועכשיו, מה עוד ביכולתך לעשות?
הראיה הביקורתית שלי על עצמי בדרך כלל גורמת לי לספר לעצמי – מי אני לא.
בתפיסה שלי, אני לא 'ספורטאית' – אין לי גוף אתלטי, אני לא הרצה הכי מהירה ו/או הכי חזקה.
אבל הפעם, אני מאמינה שזה היה הזמן והמקום להגיד לעצמי  – מי אני כן – כאדם, כאשת קריירה, כרצת אולטרה מרתון עם ניסיון של כ 11 שנים.
אני באמת ובתמים מאמינה בדרך של עבודה קשה. התקדמות הדרגתית צעד אחרי צעד. אני לא מאמינה בפתרונות קסם ובקיצורי דרך. אני מאמינה בלמידה. ובתחום הזה, יש כל כך הרבה תחומים בהם היה עלי לאורך השנים ללמוד ולהשתפר וחלקם אולי ניתן עוד לשכלל.

אני מגיעה למירוץ הזה אחרי שנים של אימונים ומרוצים ואני יודעת מה נקודות החוזקה והחולשה שלי.
עכשיו זה הזמן להבין מה השגתי והיכן יש עוד לעשות עבודה:

• תחזוקת גוף – עם השנים נעשתה למידה איך להגיע למצב של תחזוקה שתמנע את ה'אסון' הבא שיכול להתפתח. זה הצריך הבנה שבמקום לטפל באיחור בכאבים/שלפוחיות ועוד לאחר שהן מגיעות, קריטי שאהיה בקשב מהותי לתחושות בגוף, ברגליים ובכלל, ולהיות במודעות למניעה ככל האפשר.
• תזונה – קושי נוסף של שנים שטופל ונלמד עם הזמן. וכיום, הנושא של תזונה – כל הזמן, כשחם וכשקר, כשהגוף עייף והנפש מותשת – כיום, זה כבר לא קושי. זאת שגרה, ואפילו יותר מכך, אני מצליחה להנות, ויש ממה.
• שינה  – אם יש תחום מורכב עבורי במרוצים הארוכים, זה להיכנס למנוחה/שינה קצרה שתעזור לגוף להתאושש ותאפשר יציאה להמשך מרוץ בצורה יעילה ועם יותר אנרגיה. הפעם, לפני המרוץ, עשיתי כל שביכולתי על מנת לתרגל ולהיות עם ציוד שיעזור לי להיכנס לשינה. יחד עם זאת, עכשיו, בתום הירוץ, אני מבינה שזה המצב: אני לא מצליחה לייצר שינה מהותית ולא משנה באיזו רמת תשישות אני. מה שכן מצליח לי אלו power naps קצרים שטוענים ככל האפשר את הבטרייה. זה המצב. עבדתי בזה, עשיתי ככל יכולתי. כפי הנראה כך אני במהלך מרוצים ואני צריכה לדעת להתמודד עם זה.
• אימוני כוח – התוספת שתופסת – מזה שנים ששגרת האימונים שלי היא כזו שאני מנסה להיות בשליטה בכל כך הרבה תחומים. יש תחום שתמיד זנחתי, דווקא תחום בו פעם אחר פעם קובי אמר – שזאת התוספת הכל כך חשובה – עבודה של אימוני כוח. כן, אני יודעת שזה קריטי וחשוב, אך זה המקום הראשון שאפשרתי לעצמי להרפות בו. ובחודשים האחרונים זה נושא שחזר לשגרת האימונים ואני מאמינה שגם פה, זאת עוד תוספת שעוזרת בתחזוקת ועמידות הגוף באתגרים הכל כך מורכבים וארוכים האלו.

עד כאן העיסוק היה בעולם הפיזי.
אבל ברור לי שיש מנוע נוסף משמעותי שאינו פיזי ועדיין השפעתו על פיזי משמעותי מאד:
מי אני שם על המסלול – שנים שהתחרותיות שלי הצליחה להוציא אותי מפוקוס בשלבים הראשונים של המרוץ. יציאה שכזאת מפוקוס יכולה להחזיק והחזיקה בעבר באופן מוצלח 12 שעות, 24 שעות, אבל בהמשך הדרך, יש פעמים ששילמתי את מחיר. אז כן, אני מרגישה שהפעם זה נושא מרכזי עבורי הן בחשיבה לפני המרוץ והן במרוץ עצמו.
וההבנה, שמעבר לזיקוק התובנות ברמת המחשבות, חלק משמעותי יהיה 'לחיות' ו'להחזיק' את זה במהלך המרוץ עצמו.

דרך המחשבה – זום-אין:
התובנה אליה הגעתי בסוף אותה טבלה היתה שבנושאים הפיזיים והטכניים טיפלתי ככל יכולתי, אך המרוץ הזה מאד משמעותי לי דווקא ברמת ההוויה שלי במרוץ ושדווקא פה אני מצויה בדרך כלל במאבק פנימי שיש לו משקל גדול והשפעה על ההתנהלות שלי במרוץ.

תחרותיות מול הישגיות:
ברור לי שאני מגיעה למרוץ על מנת לעמוד ביעד שלי. ניסיון העבר מלמד שיציאה מפוקוס בגלל תחרות עם רצים אחרים על המסלול אינה בריאה לי לאורך זמן. התובנה ברורה –  יש לי את היעד שלי, את התכנון שבנינו למרוץ ועלי לעבוד בו לאורך כל המרוץ. אני לא מגיעה לנצח אף אחת, אני מגיעה להשיג לעצמי את אשר אני מבקשת לי.

על משברים וחמלה עצמית:
מרוצים ארוכים שכאלו, הם מרוצים בהם אני חווה הרבה גלים – גלים של סיפוק ואושר מחד, אך גם גלים רבים של עייפות, תשישות, חוסר נוחות, עצב ותסכול שעולים בי לא פעם ברגעים של דעיכה פיזית ורגשית.
כשאני משחזרת לאחור אני מבינה שפעמים רבות כאשר 'לא מצליח לי' ו/או אני מתחילה לדעוך ולא 'עומדת בציפיות של עצמי', אני מתמלאת בכעס גדול שלאורך זמן מחליש אותי מאד.

דבר נוסף שאני רואה המון במרוצים בהם אני משתתפת, זה רצות ורצים שלמרות הדעיכה הגדולה עם התקדמות המרוץ, הם מצויים במצב שנראה כמו רוגע, תוך כדי התקדמות בלתי פוסקת. והנושא הזה הורגש לי הפעם יותר מתמיד כנושא מהותי שיכול להשפיע עלי במרוץ וכפי הנראה עלי לעשות בו עבודה.  

השאלה הגדולה שעלתה – האם בתוך מרוץ אחד אני יכולה גם להיות הישגית וגם להיות ברוגע?
זה היה חלק מדיאלוג שלי עם עצמי ושל קובי ושלי. והתובנה המרכזית שעלתה הנה שנדרשת גמישות מסוימת לאורך המרוץ בדיאלוג הזה שבין הישגיות לרוגע/הבנה. ושאין שחור ולבן, או רק ורק.

חשוב שברגעים הקשים אהיה במקום של הבנה וחמלה עצמית ואזכור שיש תפקיד לדעיכה, היא נועדה להיות זו שתטעין אותי באנרגיה ותאפשר לי להתחזק. יש גלים ועלי להבין אותם ולא להילחם בהם או לכעוס בגללם.

אבל איך לוקחים את התובנות הללו ומטמיעים אותם ברגעים עתידיים שיהיו מן הסתם מורכבים פיזית ורגשית?

אני חושבת שהשלב הראשוני היה ההבנה וההפנמה של הנושא. הבנה שיש כאן נושא שמשפיע על ניהול המרוץ ומשפיע משמעותית על ההתנהלות הפיזית.
זכיתי שקובי טס איתי למרוץ והיה מלווה ותומך לחימה. וכחלק מהדיאלוג המקדים מול קובי היתה את ההבנה שלקובי יהיה תפקיד נוסף שיהיה גם להזכיר ולפקס אותי. אבל זה אומר דבר נוסף – זה אומר שיהיה עלי 'לשחרר שליטה' ולאפשר לקובי לנווט ברגעים קשים, להזכיר ולהכתיב את הטון.
בשלב הבא, כחלק מהצידה לדרך שביקש קובי – 'תרשמי לי מה הציפיות שלך ממני כמלווה' –  כתבתי את הדברים על מנת באמת ובתמים להצליח 'להחזיק' בתובנה הזאת גם עבורי וגם להעביר לקובי ממקום משתף.

וכן, שאלת השאלות מבחינתי היתה, האם כל  זה יבוא לידי ביטוי ברגעי האמת – ואדע – To walk the talk

אז עכשיו אפשר לצאת לדרך!
ב 28.7.24 הוזנקתי למרוץ 48 שעות בצ'כיה
המטרה – 300 ק"מ
ההחלטה – זה עכשיו או לעולם לא
מה היה בסוף, האם המטרה הושגה?  לא
האם התרסקתי למאות או לאלפי רסיסים כתוצאה מכך? בהחלט התרסקתי, אך זה לא היה סוף הסיפור.

כשלא מצליח…
בשלב מאד מתקדם במרוץ הבנתי שלא אשיג את היעד שלי. דווקא ההתרסקות הרגשית היתה קשה מאד. זה אחרי כל הדרך הארוכה עד המרוץ, שבועות של אימונים, משמעת והשקעה. וקונקרטית בזמן המירוץ זה היה לאחר שרצתי כבר כ- 240 ק"מ.
הייתי תשושה – הגוף היה עייף מאד משעות רבות של ריצה, מאמץ וחוסר שינה, וגם השותפה לדרך – הנפש, היתה בתשישות לאחר שעות של עבודה ולחימה. עברו שעות רבות בהן היה לי חם מאד ועכשיו הייתי בתוך שעות של הלילה השני שהיה גשום מאד. והחושך, כמה קל לו להחליש עוד ולהוריד אנרגיות.
בשיא הקושי נכנסתי לאוהל והודעתי חגיגית לקובי – 'זהו. המרוץ מבחינתי הסתיים'.

היה שם דיאלוג בין קובי וביני, שבסופו יצאתי שוב למסלול.
למי שאוהב אגדות, זה לא המקום. לא יצאתי עם חיוך גדול ורגליים קלות ורצתי לעבר הזריחה.
ההמשך היה קשה מאד רגשית ופיזית. להמשיך ולהתקדם ולהניע ריצה מתוך ידיעה שמה שכל כך רציתי לא יקרה. קובי, שעמד ליד השופטים, היה שם לילה שלם במקום של עידוד, תמיכה וחיזוק. זה שנותן קפה שחור, סוכריה חמוצה או כל מה שיעורר וידרבן, זה שאומר מילה טובה, מחייך, זורק לעברי בדיחה – כשאני מסתכלת עליו עם פחות הומור.  אבל כן, למרות הידיעה שלא אצליח להגיע ליעד שכל כך רציתי, הצלחתי להמשיך בדרך, להניע ריצה, הליכה ולתדלק את הגוף. עד שהגיעה הזריחה והשמש שבדרך כלל מביאות איתן גם יותר אור פנימי.

נקודת שיא מיוחדת היתה כשעה לפני סיום המרוץ. הייתי עם 279 ק"מ. האווירה על המסלול היתה של תחילת הספירה לאחור לקראת סיומה של השעה ה 48. ההתרגשות לקראת השעה האחרונה. מסביב הרבה רצים מחויכים, עם אנרגיה נעימה של התרגשות לקראת הסוף. השופטים מעודדים ומוחאים כפיים. אווירה חגיגית ומרגשת.

ברגע המדויק הזה הגעתי לתובנה – הבנתי שאם עכשיו כשעה ורבע לערך לפני הסיום אני ארוץ עוד 11 ק"מ אני מגיעה ל 290 ק"מ.
וזהו. באותו הרגע נולד היעד החדש. ואיתו התעוררה רוח לחימה – שזה מה שעלי לעשות עכשיו.  ברור שזה לא נשמע מורכב לרוץ 11 ק"מ בשעה ורבע. אך עם 279 ק"מ ברגליים, תשישות גדולה של כל המערכות בגוף ושרירים עייפים, עבורי זה היה אתגר. וההחלטה היתה שאני עומדת בזה ויהיה מה. וזה מה שקרה.
נלחמתי על הקילומטר ה 290 ונתתי את כל כולי, עד שנשמעה שריקת הסיום.

אז האם התרסקתי למאות רסיסים כתוצאה מזה שלא הגעתי ל 300 ק"מ? התרסקתי ויצאנו מזה
האם אני יוצאת מרוצה מהמרוץ? כן!
איך אני מסבירה את זה?  כי התחברו כל כך הרבה נושאים משמעותיים:

• זאת היתה דרך של עבודה משמעותית וקשה חודשים לפני ותוך כדי המירוץ.
• אני גאה בעצמי על ההתמסרות ללמידה, לבקרה עצמית, לחשיבה שונה ולרצון להשתפר.
• וכן, הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי בגילי המופלג.
• עזרתי לעצמי בכל התנאים העוטפים – החל בליווי המשמעותי של קובי במירוץ והמשך בהיערכות טכנית ותחזוקה עצמית.
• נתתי את כל כולי במירוץ. הייתי מרוכזת והייתי במאבק שלי ובפוקוס מאד גדול.
• אני גאה בעצמי שלא 'נפלתי' לתחרות חיצונית ובחרתי לא להיות מוסחת ע"י רצים אחרים.
• חוויתי משברים, אבל ידעתי להקשיב ולהיעזר בקובי ממקום של הכלה וקבלה. וגם היו פעמים בהם ידעתי לדבר אל עצמי ולהזכיר – תפקיד הדעיכה היא להיטען לקראת הגל הבא של האנרגיה. 'אז תקבלי את זה בחמלה ובהבנה'.
• כי למרות המשבר בהבנה שלא אגיע ל 300 ק"מ, ידענו לאחר התפרקות, לאסוף, להתגמש ולהילחם עד הסוף על היעד החדש.
• כי התאהבתי ביעד החדש – 290 ק"מ עליו נלחמתי. וכיום אני ממוקמת בטבלת כל הזמנים לנשים בעולם במקום ה 143. בהחלט מכובד.
• וכי זכיתי שיש לי את האפשרות לחוות תהליכים שכאלו כחלק מחוויות החיים שלי.

לסיום, גם הכתיבה הזאת עבורי, היא עוד שלב בדרך, בו אני מעבדת ומסכמת את התהליך שעברתי, לומדת ממנו, מאפשרת לעצמי לראות בצורה כנה מה היה שם ומה 'כן' היה הצלחה עבורי כאישה וכרצה.