מיה שלי מתגייסת בעוד מספר ימים. לאחר שהטילה וטו חד משמעי (או בשפה שלה – חדמ״ש) על פרסום פוסט, תמונות, מועד הגיוס ו/או דמעות מהגיוס… צץ לי רעיון. לקחת תמונות שלנו שאני אוהבת – היא כפעוטה וחגי ואני כהורים צעירים, ולעשות צילום מחודש מהיום. הצעתי בתמימות וכבר תכננתי להתחיל להתחנן. אבל… בצעד חריג, מיה הסכימה באותו הרגע לשתף פעולה. בלי הגבלות ובלי תנאים. על זה אגיב במילה אחת – הלם!
התארגנו בקלילות ויצאנו לטבע לצלם, זאת למרות שלא מצאנו מכנס כתום ולא קנינו מעדן ׳גמדים׳ ובמבה. פילסנו את הדרך בתוך השדה הפורח, בין התורמוסים לחרדלים. ובזמן שבו תשומת הלב שלי והמצלמה הוסטו בקלילות והתלהבות לעבר כל עכביש, חרגול וחילזון שנקלעו בדרכי, מיה בתגובה אליהם השמיעה כל מני צווחות ׳הצילו׳ מוזרות. הניסיונות לייצר את אותה הקומפוזיציה שבתמונה שבידנו התגלו כחוויה מצחיקה ומדהימה באותה הנשימה והעידו באופן מוחשי על השינוי שקרה בשנים שחלפו.
עם העלאת הפוסט עם התמונות, הגיעו מכל עבר גלי חום ואהבה ואיחולי הצלחה למיה. אבל אחת התגובות שחזרה די הרבה, היתה אמירה שכוונה אלי, והיא שלא השתניתי. אמירה זו הציפה בי לא מעט מחשבות. מי היא גלית של לפני 16 שנים ומי היא גלית של היום והאם באמת לא השתניתי.
נתחיל עם – מי היתה גלית של פעם?
גלית של פעם היתה אמא צעירה. כזו שמגיעה הביתה מוקדם, יושבת על השטיח ומשחקת עם הבנות במשחקים, מציירת ציורים. צופה איתן בקלטות של סבא טוביה או בייבי מוצארט. מחכה מחוץ לדלת כשהן בחוג ריקוד. מקלחת, מלבישה, מבשלת, מסיעה וכל כולי (לפחות משתדלת להיות), אמא במשרה מלאה בבית ואשת שיווק בתחילת דרכה בעבודה. לפרוטוקול אגיד, כולי מלאת תודה שהסמארטפון לא היה ׳בחיים׳ בתקופה זו – אבל זה כבר סיפור אחר.
גלית של פעם היתה גלית שהיה לה חשוב שכל הצעצועים יהיו מסודרים בסוף יום, ובמשך שנים התרגזה וכעסה כשזה לא קרה. יחד עם חגי, כהורים צעירים, היינו עסוקים בחיי היום יום – גידול הבנות, חוגים, טיולים משפחתיים וכמובן תחזוקת הבית ועוד. החיים נראו עמוסים ומלאים ולא נראה היה שניתן להכניס בהם עוד סיכה.
עברו מספר שנים. מיה וטל גדלו ואיתם גם אני גדלתי. התבגרתי. התפתחתי מקצועית ובנוסף חזרתי לעולם של הספורט שהיה חלק מעולמי כילדה ונערה. יצאתי לדרך ברכיבה על אופני שטח, לאחר מספר חודשים שדרגתי לרכיבה על אופני כביש, סטיתי לטעימה קצרה של טריאתלון ו׳ירדתי׳ מהאופניים והתחברתי לעולם הריצה. החל מהקילומטר הראשון ודרך ארוכה מאד מאז ועד להיום.
אז האם באמת לא השתניתי?
אז האם באמת לא השתניתי?
גלית של היום גדלה והבינה עם השנים שזה בסדר שהצעצועים/תיקים/גרביים/נעליים מקבלים את פניה בכניסה לבית או שהכיור מביט אליה מלא, בעוד שתי מתבגרות ושני חתולים בוהים בה מהספה בפליאה עם חיוך קטן (לא החתולים) כשהיא נכנסת הביתה. והיא (כבר כמעט תמיד) לא מתרגזת. כי הסדר זה לא הדבר הכי חשוב כשנכנסים הביתה אחרי יום ארוך, אלא מי שבבית.
גלית של היום מסתכלת בגאווה ואהבה על מיה וטל, שתי נערות בוגרות, נבונות, רגישות, עצמאיות, האחת מסודרת להפליא והאחת מבולגנת (לא מסגירה מי!) והן ממלאות את חיינו בגאווה ואהבה. ושהרבה יותר חשוב לתפוס שיחה עם הבנות, או לצאת איתן להליכה, על פני זה שהכיור יהיה נקי.
גלית של היום מגשימה את עצמה גם בעולם שמעבר למשפחה וקריירה. בנוסף, הריצה הפכה לאהבה גדולה, שמשלבת גוף ונפש. אני משקיעה המון, חולמת חלומות, מממשת ופורצת גבולות חדשים בעולם של הריצה.
כשגלית של היום מסתכלת במראה, היא רואה, כמו שאומרת הקוסמטיקאית היקרה שלי, קמטוטים מסביב לעיניים. כן, הזמן עשה את שלו וסימן את השנים שעברו בגוף. ואני מקבלת את זה באהבה. כן. גם אם המעטפת נראית כמעט אותו הדבר. אני מודעת לכך שעברו שנים, ואיתן אני השתניתי, התבגרתי, התפתחתי, למדתי להעיז ולחלום חלומות. למדתי להשתנות. למדתי לקבל באהבה מעשים שפעם הרגיזו. למדתי לשנות סדרי עדיפויות. גדלתי.
אז אני יושבת לי ומסתכלת על התמונות של אז ועכשיו. אני מסתכלת על מיה הפעוטה שהפכה לאישה צעירה, נבונה ויפה. ואני מסתכלת גם עלי ורואה שלמרות הקמטוטים, החיוך שלי הוא אותו החיוך, והאהבה שניבטת מהעיניים כשהן מסתכלות על מיה שלי, זאת אותה האהבה.
שנייה לפני הגיוס, אני מתרפקת בהנאה על זיכרונות העבר ואני מלאה באושר ובצחוק על רגעי השחזור המצחיקים. הלב מתרגש לקראת הימים שבפתח ואני מבינה ביני ובין עצמי, שגם עם המעטפת מעט השתנתה, וגם אם גדלנו והתבגרנו, עדיין, מה שנשאר, זאת אותה האהבה.
׳כשהיינו צעירים
את זוכרת,
אז פרחה האהבה
והיום אחרי שנים
אין אחרת –
זו אותה האהבה
"השתנית אהובי" –
את אומרת
וגם את אהובתי,
"על הכל הייתי שוב,
שוב חוזרת"
כמה טוב שאת איתי׳
28 מרץ 2019
