EMU 2022 – זמן לסיכום אישי

כחודש אחרי המירוץ אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתיישבת ומתחילה לכתוב מחשבות שעולות וצפות בי בהקשר של המירוץ. המחשבות נודדות מנושא לנושא מנסות לסכם, לדייק תחושות, מסקנות, תהיות ועוד וכל פעם מחדש זה נקטע ומרגיש לי לא מדויק בזווית בה כתבתי. אחת המסקנות שלי היא שמורכב לי מאד לסכם את כל הדבר הזה שנקרא 'מירוץ של 6 ימים'. הרי זה לא 'עוד' מירוץ עבורי. כאורכו בימים או שעות, כך גם היתה המורכבות להגיע אליו בצורה הכי נכונה עבורי. אני חושבת שהמילה 'דרך' קיבלה את הביטוי הכי עמוק, הכי משמעותי שיכולתי לחוות בכל רמה אפשרית.

אחת השאלות אליהן אני חוזרת שוב ושוב ואני חושבת שהיא כותרת הגג לכל זה, היא: האם הצלחתי? מה שמיד זורק אותי לשאלה גדולה יותר – מהי הצלחה? (פייי מעט פילוסופי). עובדה אחת שאני יודעת להגיד היא, שהדרך הארוכה שעברתי, החל ממירוצי ה 12 שעות והלאה והמשך ב'טרילוגיית'  ה 6 ימים שלי – מירוץ הסולו בתל אביב, המירוץ בהונגריה בשנה שעברה בו נפצעתי ועד לאליפות העולם ב 6 ימים בהונגריה השנה, לימדה אותי המון. למידה בכל כך הרבה רמות – החל ברמה הטכנית, הכביכול פשוטה ועד ברמה של להיות מסוגלת להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ולכייל ציפיות.

לילה לפני ההזנקה, טיול על המסלול
אגם בלטון. 100 מטר מהמסלול. בוקר ההזנקה

אחרי 'התבשלות' ארוכה, אני מרגישה שאני ערוכה לסכם את הדברים – תחילה אני 'אפרק' לנושאים משמעותיים ואז אסכם:

אוכל קדימה אוכל – מי שמכיר אותי בוודאי יודע שאני מאד אוהבת לאכול. אבל (אבל מאד גדול) לא תוך כדי מירוצים. עובדה אחת מאד ברורה. במירוצים, אם לא תאכלי = לא תהיה אנרגיה = את תחלשי/לא יצליח לך.

אני מודה, זה לקח שנים של אימונים והתנסויות במירוצים עד שמצאתי את ההרכב שטוב לי. זה לא היה פשוט.

נקודת שיא מבחינתי היתה במאי השנה, כשטסנו למירוץ של 48 שעות, כסוג של 'הכנה' ל 6 ימים. מירוץ זה בא מבחינתי לאתגר את עצמי עם כמה משימות, המשמעותית שבהן היתה להיות במירוץ יחסית לבד (תמיכה מינימלית) ותוך כך לבחון את התזונה. ואני מודה, האתגר הזה הצליח, והיווה פתח מצוין להגיע עם 'ביטחון תזונתי' ל 6 ימים.

אתגרים פיזיים – במירוצים האחרונים היו לי שתי נקודות תורפה מהותיות. האחת – הכאבים והפציעה שהתפתחו ברגל שמאל והשנייה השלפוחיות. הן ביחד והן לחוד, כל אחד מהעניינים הללו יכול לחבל בכל מירוץ, בוודאי במירוץ ארוך כל כך שאין יכולת להתאושש.  בשבועות שלפני המירוץ האחרון שוב החלו להישמע 'רעשים' ברגל שמאל. הנושא הזה קיבל התייחסות מיידית בשלוש רמות: התאמה של תכנית האימונים ע"י קובי וחגי שטיפל בי ברמה שבועית. לזה התווסף המעקב והטיפול המסור והדואג של ד"ר עידו ציון היקר, שנמצא שם עבורי תמיד ברגע שצריך. ניתן היה לראות עם  הזמן איך התאמת האימונים והטיפול החלו לשחרר את הרגל. אבל החשש היה שם ברקע.

מסקנה ברורה שעלתה היא, שעלי להיות שמורה מבחינת הקצב, באימונים ובמירוץ. ותחושה שככל שאהיה שמורה, כך גם ה'פציעה' תאחר להרים את ראשה. כך שברור היה לי שיש איזו חרב שיושבת מעל לכל, חרב של פציעה שמאיימת שוב לקטוע את המירוץ. תובנה נוספת היתה המחיר של להיות שמורה. שמורה = פחות קילומטרים. זאת גם התמודדות. מה זה אומר? אני מגיעה למירוץ שאני די רואה בו כמירוץ של חיי, ואני לא יכולה לתת את כולי? התמודדות לא פשוטה.

היעד הנכסף ותחרותיות – בכל אחד מהמירוצים הרב יומיים שלי הגעתי עם מספר יעד. כמה קל לכתוב על הנייר מספר שיהווה יעד לתחרות. כמה קל לכוון גבוה. הנייר, או ליתר דיוק האקסל הרי סופג הכל. נשמע מאד קל 'לעשות' 100 ק"מ ליום. ואם 100 אז למה לא  110 ליום? למה לא  130?

אבל יש פער גדול מהנתונים שכתובים באקסל לבין ההתרחשות במירוץ כל כך ארוך. בחיים האמיתיים אני אפגוש טמפרטורה גבוהה למשך רוב שעות היממה או גשם כל הלילה, עייפות והיעדר שינה, כאב בטן/רגליים, כמו שאומרים – you just name it.

ויש דבר נוסף שהיה עלי לקחת בחשבון. בסופו של דבר אני רצה 'חובבת'. אמנם אני משקיעה שעות רבות על מנת להגיע ליכולות שלי, אך עדיין, הריצה היא במקביל לשאר משימות החיים שלי – עבודה במשרה מלאה, בית, משפחה. וזאת עובדה שאני צריכה להזכיר לעצמי.

מספר היעד. יש פה אמירה מאד משמעותית מבחינתי כשאני אומרת שאני לא אראה 'מספר יעד מפואר' שחלמתי להגיע אליו לפני מספר חודשים. יש מציאות ואני צריכה להתאים את עצמי אליה ובתוכה – לעשות הכי שמור וטוב שאני יכולה לעשות. גם את התובנה הזאת קל מאד לכתוב, מעט יותר מורכב להפנים ולהשלים עם זה. אבל את מה שיכול לקרות בתסריט האחר כבר חוויתי, אני בוודאי לא רוצה שידור חוזר.

תחרותיות – הזווית הנוספת שקשורה לנושא של היעד היא התחרותיות. אותו יצר שמשתלט עלי לא פעם במירוצים ולעתים מוציא אותי מהתוכנית שלי.  גם את התחרותיות יש לרסן, למנן לשעות הנכונות, בוודאי לא להיסחף מהיום הראשון.

מירוץ של 6 ימים הוא מירוץ ארוך. ואם נדמה אותו לרגע למרתון – אז אם תכננו לשמור על התכנית שלנו עד הק"מ ה 38 ואז להאיץ במידת האפשר, ניתן לדמות את אותה הנקודה ליממה ה 5 או 6 לערך.

לקח לי זמן להפנים באמת שבהתמודדות שלי במירוצים האלו צריך לפעול עם (או אולי אפילו לכפות) סבלנות. זאת עם שילוב של הפנמה מאד ברורה שאני מי שאני עם היכולות שלי. ולהבין שברגע שאני לא מווסתת בהתאמה לעצמי, הנפגעת העיקרית בסופו של דבר זו אני וההצלחה שלי.

קל להסתנוור מתוצאות של רצים שהריצה היא המקצוע שלהם, לראות את ההישגים אליהם הם מגיעים ולרצות לשאוף לשם. אבל אני חושבת שהגעתי סוף סוף למקום שבאמת מבין בסוג של חמלה עצמית – מי אני כן וכפועל יוצא מכך מה צריכה להיות ההסתכלות שלי על שאר המתחרים במירוץ ולהבין את המשמעויות שיכולות להיות לנושא.

רגע, ומה עם האימונים? אני נמצאת במקום בו אני כבר מבינה (הרבה אחרי שקובי אמר לי את זה שוב ושוב) ששנים של התמדה ואימונים הביאו למצב בו יש לי עומק ברגליים ויכולת. האימונים הם ה'לחם והחמאה' של כל הדרך הזאת. זה משהו שנמצא שם ברמה מקבילה לנשימה ולאכילה. זאת כבר דרך החיים שלי בשנים האחרונות.

זיכרון משנה שעברה. מנוחה מהשמש כיממה לפני הפציעה

שניה לפני הסיכום חשוב לי להגיד עוד משהו – ואני לרגע אלך 6 שנים אחורה (נראה לי שיש לי משהו עם המספר 6) – יצאתי לדרך עם קובי אורן כמאמן מתוקף היותו רץ רב יומי עם כל ההישגים שלו בתחרויות בעולם. עברנו דרך ארוכה. לאחר מירוץ ה 24 שעות הראשון שלי, באחת מפגישות המאמן הוא אמר – 'את תהיי הרצה הישראלית הראשונה שתרוץ 6 ימים'. כהרגלי, ביטלתי את דבריו. זאת ההזדמנות הכי נכונה להגיד תודה על דרך ארוכה ומשמעותית, מלווה בלימוד, התנסות, בהקשבה, תמיכה וסבלנות (והיה צריך סבלנות).

אז בהינתן כל האמור מעלה, מה היה היעד שלי במירוץ?

הפנמה של כל מה שכתבתי למעלה כולל הנושא הפיזי, הביאו אותי להגדיר ולכתוב לעצמי לפני המירוץ את הדברים הבאים. הם נכתבו על מנת שאוכל לחזור אליהם לאחר המירוץ ולבדוק את עצמי. מה שכתבתי אלו יעדים ו'מצבי צבירה' בהם ארצה להיות:

  • שאסיים על הרגליים 6 ימים, לא פצועה.
  • לרוץ 600 ק"מ, במקרה הטוב 626 ק"מ.
  • לא להיות תחרותית ׳החוצה׳. אלא לחפש את ההישג וההצלחה שלי, ולזכור בהבנה שאני לא ספורטאית במקצועי.

חגי ואני בבקתה שלנו כשעה לפני ההזנקה

אז מה היה שם במירוץ?

תזונה: פיצחתי את הנושא. זה היה המירוץ בו התנהלתי ברמת התזונה בצורה הטובה ביותר אי פעם שלי ועל כך אני נותנת לי את הציון הנדיר – מצוין!

אם היו סופרים את כמות המאפים והבורקסים שאכלתי – ניתן להגיע למאפיה קטנה
דמיינו עמדת גלידה באחה"צ חם. אז כזה! פטר ואני

תחזוקת הגוף:

– הטיפול בגוף עד המירוץ היה מודע, בזמן הנכון ועם ההתאמות הנכונות.

– במירוץ עצמו תחזוקת הגוף בעייני היתה מושלמת. ברמה של עיסוי, טייפינג, שרוולים, התמודדות עם כאבים ועוד.

– הטיפול בכפות הרגליים היה מודע ואחראי והביא לידי כך ששלפוחית ראשונה נראתה ביממה האחרונה בלבד (חתיכת הישג) והיא טופלה כך שהיא לא התפתחה להיות גורם מפריע.

בדיקה של הרגליים כל כמה שעות וטבילה במי קרח
שלפוחית ראשונה ביממה האחרונה למירוץ

תכנית המירוץ וקצבים: הגעתי עם הבנה מי אני, מה אני רוצה להיות, כיצד עלי לפעול במירוץ וזה מה שהיה שם. גם מתוך הבנה זו וגם מתוך האיום של מה יכול להיות אם לא אהיה שמורה – הייתי שמורה בקצב.

תחרותיות: הקפדתי להיות בעולם שלי ב 4 ימים הראשונים ורק לאחר מכן להסתכל על המיקום שלי מול הנשים האחרות. רק אז החל סוג של מאבק על המיקום. אני מודה שזה משהו שעסקתי בו ברמה מחשבתית, אני יודעת שזה השפיע עלי בהתמודדות מבחינת מתי לנוח ועוד. זה היה מאתגר, אך התמודדתי עם זה וזה הצליח לי במאבק על המקום השני.

אאט היקרה מאסטוניה. מרצה לסוציולוגיה ואישה מרשימה
מלפנים גבריאלה מארגנטינה מאחוריה הלי מפינלנד

אז רגע, אפשר לשאול למה לא להתחרות על המקום הראשון? זהו בדיוק. הרצה שניצחה שמה סוזנה היא רצה מקצועית הונגריה. יש לה הישגים מפוארים כמו ניצחון פעמיים במירוץ הספרטתלון, עוד כמה פעמים פודיום במירוץ זה ועוד הישגים רבים ומרשימים ביותר. ההבנה שהיא בליגה אחרת ושאין לי שום דרך להתחרות בה, היתה טובה עבורי, כי היא אפשרה לי להמשיך ולהיות מתונה בדרכי שלי. דרך אגב, זאת היתה חוויה מדהימה לראות אותה בפעולה – רצה חזקה ויציבה, ששמרה על אנרגיה טובה לאורך המירוץ. וגם כשהיא כבר ידעה שלא תשיג את התוצאה שרצתה, ולאחר התמודדות עם האכזבה, היא המשיכה לרוץ בצורה משוחררת יותר. היה לי תענוג לראות אותה בפעולה ולעודד אותה.

הצמד ההונגרי המדהים! גבור – מקום ראשון בגברים וסוזנה מקום ראשון בנשים

שינה: כן. זה נושא שעדיין לא הצלחנו לפצח. קשה לי לישון. יומיים ראשונים מאד מתסכלים כל פעם ללא הצלחה לנוח כמו שצריך והגעה למקום של תשישות. אני לא מצליחה לייצר שינה איכותית. כן מצליחה 'ליפול' בהמשך הימים לשינה טובה של שעה וקצת, אך זה לא תמיד מספק. בהמשך המירוץ שקעתי לא פעם ל power naps – לעיתים 7 דקות, 5 דקות ואפילו עד רמה של שינה שמרגישה עמוקה ואיכותית של… 3 דקות. אך זה מה שהיה ועם זה היה עלי להתמודד.

אחד מהעוגנים החשובים במירוץ הוא הצוות המארגן. מימין זולי – מנהל המירוץ

האנרגיה שלי במירוץ: המירוץ הזה מרגיש לי לפעמים כמו לחיות בתוך סוג של קומונה. מתקיימים שם חיים שלמים משל עצמם. זה מתבטא ביחסים שנוצרים שם בין הרצים לאורך הזמן – עידוד האחד של השני. עידוד ע"י המלווים של הרצים. העידוד והתמיכה של צוות המירוץ – בתחנה, באוהל טיפול, מארגני המירוץ ואפילו הצלמים. מצאתי הנאה גדולה לעודד רצים, להכיר רצים ולפגוש רצים שהכרתי במירוצים קודמים, יש בזה משהו מאד מנחם. מילה טובה שנאמרת באמצע הלילה בגשם, טפיחה על השכם במעבר ליד רץ ועוד. אין זו אמירה שזה היה מירוץ שעבר בקלות. היו נקודות שבירה, קשיים, אך גם היו רגעים של הנאה וסיפוק ועוד

חלק מהקבוצה הפולנית – מימין בלבן תומאס. חבר ורץ מוכשר. הכרנו במירוץ 48 שעות בצ'כיה שם זכה במקום הראשון.
חלק מהקבוצה הצ'כית – מימין פיטר. איש מדהים. ראש עיר וחובב בירה והומור

היעד המספרי: התוצאה הרשמית היא 637.5 ק"מ. אך מאחר ואני מי שאני, התוצאה מבחינתי היא  636 ק"מ. כן, ישנם מספרים גבוהים ועגולים יותר שיכלו להיות נעימים לעין – אך זאת לא המהות וזה לא הסיפור שלי.

סוזנה – מקום ראשון ואני
שלושה מקומות ראשונים גברים ונשים

לסיכום:

עברתי תהליך למידה ארוך ודרך ממושכת של גדילה והתפתחות לאורך מספר שנים.

סיימתי את אליפות העולם ב 6 ימים על הרגליים. לא פצועה! עם תוצאה מרשימה עבורי.

הקשבתי למלווים שלי במירוץ – חגי מקרוב, קובי טלפונית ואפילו ד"ר עידו ציון.

הצלחנו לטפל בתחזוקת הגוף בכל הרמות הכי טוב שניתן היה.

הצלחתי להיות בסיפור של עצמי, להיות שמורה פיזית ומחשבתית.

אנרגטית הייתי במקום טוב ועם התמיכה הקרובה לי הצלחתי לקום מכל משבר.

התמודדתי עם אתגר מאד קשה פיזית, רגשית, מחשבתית – הכי טוב שיכולתי!

הזווית הישראלית – נקודה שיכולה להיתפס עם מעט ציניות אך בכל זאת היתה לי חשובה ברמה האישית – רצתי עם דגל ישראל על החולצה כמעט לאורך כל המירוץ והיה לי משמעותי לעשות זאת כישראלית, באתגר בינלאומי על אדמת אירופה.

עם תוצאה של 637.5 ק"מ, הגעתי להישג של מקום 2 בנשים ומקום 12 כללי גברים ונשים – אני נרגשת וגאה על כך.

– קבעתי שיא ישראלי רשמי לנשים.

אז אם אסכם הכל במילה אחת ואכתוב משהו שלא כתבתי אף פעם על עצמי – הצלחתי!

15 באוקטובר 2022

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »