48 שעות בצרפת – סיכום מירוץ

מירוץ 48 שעות בצרפת – יעד ביניים.

מאיפה מתחילים לסכם את המירוץ הזה? אני כבר יממה מנסה לחשוב על התשובה, לייצר מהתחושות והמחשבות  מילים. סדר. תובנות.

אני חושבת שאני יכולה להגדיר את עצמי כאישה די רציונלית עם חוש בקרה עצמית מפותח עד כאב. בשנים שעברו בשלב פוסט-המירוץ הייתי פשוט צולבת את עצמי על מירוץ שחלו בו שיבושים כמו במירוץ הזה. אבל בשנה האחרונה השתניתי, אולי התבגרתי עוד קצת, ואני מנסה להסתכל ולנתח תהליכים שאני עוברת בראייה של – מה כן היה טוב ומה ניתן ללמוד ורק אז מה ניתן לשפר. וגם אז, עם מעט חמלה עצמית תוך ראיה מפוכחת.

אז למה בכלל מירוץ של 48 שעות? יש שישאלו מדוע לבחור מירוץ ׳קצר׳, הרי כבר עשית מירוצים ארוכים יותר. התשובה שלי מתחברת לאישה המעט משימתית שאני, שמאמינה שבדרך למירוץ היעד הבא – 6 ימים בהונגריה, אני צריכה לעבור ביעד ביניים משמעותי וכזה הוא מירוץ של 48 שעות – מירוץ שמטרתו כלי למידה, העמקה ושיפור.

שניה לפני שאתחיל אני אומר – ניתן היה לצפות שאני אאמלק את כל מה שכתוב פה לשורה תמציתית אחת, סוג של כותרת מסכמת. אבל זה לא יקרה. למה לא? כי המטרה היא למידה מהדרך, הבנה שלה וגם כי אני לא חושבת ששורה אחת תספר את הסיפור על כל רבדיו.

50 מטר ממסלול המירוץ

אז – סיכום מירוץ 48 שעות – הגרסה הארוכה (והיחידה שיש)

רקע

לאחר המירוץ בהונגריה האימונים המשיכו כהרגלם ויחד איתם המשיכה שגרת החיים העמוסה. ככל שהמירוץ התקרב משהו בי נסגר והתכנס. עירוב של נסיבות חיצוניות ופנימיות שגרמו לי הפעם לא לתקשר החוצה את המירוץ. חשוב לי להגיד, המירוץ לא היה ואיננו סוד, זאת לא כוונת הרצה. זה חלק מתהליך השתבללות שלי. מי שמכיר אותי באמת טוב, חווה את זה… זאת אני. התכנסות בשקט והתנתקות.

אנשים/חברים בודדים שכן ידעו שאני טסה למירוץ ושמעו שזה מירוץ של 48 שעות, באופן אינסטינקטיבי אמרו: ׳אהההה קצר׳.  אז זהו. 48 שעות הוא מירוץ קשוח.

חלק מסוים מההחלטה הלא מודעת הזאת לא לדבר ׳החוצה׳ על המירוץ נבעה גם לדעתי מחשש מאד גדול שהפציעה שהתרחשה בהונגריה מתחילה להרים את ראשה לקראת סיום תקופת האימונים הנוכחית. הרבה תרחישים מאיימים עברו לי בראש, כמו – מה יקרה אם מספר שעות לאחר ההזנקה אני אצטרך לחדול. מחשבה משתקת.

אבל אני אחזור להתחלה. בדיאלוג עם קובי ניסינו לזקק את מטרות המירוץ. המירוץ היה יעד ביניים עם מספר מטרות:

🌳 תזונה – תרגול מהותי לאורך זמן של נושא התזונה.

🌳 עצמאות – להיות לבד בזמן התחרות ולהתמודד עם כל מה שיגיע בעצמי. פחות להיות ׳נעזרת׳ ו׳מנוהלת׳ על ידי הצוות בשגרת המירוץ. אמנם חגי עושה את זה באהבה, אבל זה עניין שלי מול עצמי ברמת התחושה במירוץ.

🌳 לבדוק את העומק שיש לי ברגליים, את התחושות תוך כדי ואת ההתאוששות שאחרי.

🌳 ו… כן – רציתי לשפר את התוצאה הקודמת שלי במירוץ 48 שעות שעומדת על 281.6 ק״מ. ומכל היעדים שפירטתי עד כה ידעתי שזה יעד אפשרי בהחלט.

חלק ממסלול המירוץ

קצת על המירוץ:

מירוץ של 6 ימים שכולל גם מקצים קצרים יותר: 48 שעות, 24, 12 ו- 6 שעות בו חגי השתתף.

הגענו למתחם המירוץ יום לפני ההזנקה. אזור משגע ביופיו ומסלול יפה מאין כמוהו. ירוק על ירוק על ירוק. בקתות מסוגים שונים, כולל בקתות שנראו כמו שיצאו מהאגדה של עמי ותמי. והנה טוויסט מעניין. עד שסגרתי את המירוץ לא נשארו בקתות והמארגנים אמרו שיהיה אוהל שבו נוכל לישון. המממ… נחזור לזה בהמשך.

אבל כן, זה הזמן לציין שבמירוצי אולטרה בכלל ובמירוצים ארוכים שכאלו בפרט, ענייני לוגיסטיקה הם קריטים. יש להם משמעות והשפעה על התנהלות המירוץ.  העובדה שחגי גם התחרה ושאני ביקשתי לבחון עצמאות מקסימלית שלי, הובילה אותנו עם הגיענו לסגור לו בקתה במתחם מקביל למתחם המירוץ. משמע – אני באוהל (גזיבו שקוף) והוא אי שם רחוק, לא איתי.

למירוץ ה 6 ימים היו רשומים כ 70 משתתפים – מחולקים לרצים והלכים. ביניהם היו מספר משתתפים שהכרתי ממירוצים קודמים בעולם. אני מבקשת לציין שני משתתפים ממקצה ה 6 ימים שהיו עבורי מאד משמעותיים.

מארגני במירוץ
דגל ישראל בין הדגלים השונים

איבו – Ivo Majetic – אותו הכרתי בהונגריה. איבו הוא הלך (מתחרה בהליכה מהירה) הוא אלוף העולם בהליכה ל 6 ימים לשנת 2018 – עם 786.7 ק״מ! איבו הגיע עם אשתו הנפלאה לורה שהיתה הצוות שלו. אספר עליו עוד בהמשך.

בוב  הרן –  Bob Hearn – רץ אולטרה-מרתון אמריקאי שאני מאד מעריכה ועוקבת אחריו. רץ שהשתתף במירוצים משמעותיים – 4 פעמים בספרטתלון (27:01 שעות, מקום כללי 16!), השתתף בווסטרן סטייט הידוע, פעמיים בוול סטייט (מירוץ של 500 ק״מ), השיא שלו במירוץ 24 שעות הוא – 247.9 ק״מ! במירוץ 48 שעות – 386.8 ק״מ והשיא שלו במירוץ 6 ימים היא 853 ק״מ.  בוב היה חלק מה Team USA ועוד ועוד.  רץ מהשורה הראשונה.

והיו עוד רצים שהכרתי ממירוצי עבר באירופה וכאלו שהכרתי עכשיו תוך כדי המירוץ בין אם הבנתי את השפה בה דיברו ובין אם לא. בתוך המירוץ הוזנקו בזמנים שונים יתרת המקצים ה׳קצרים׳.

איבו נח לרגע מהחום של היממה החמישית
עם בוב הרן בטקס הסיום

הטמפרטורה אמורה היתה להיות סביב ל 28 מעלות, חם יחסית ולאורך שעות ארוכות. השקיעה בעונה הזאת בצרפת מתרחשת ב 21:00 – כך שהיממה המוארת ארוכה יחסית ואור אחרון הוא ב 21:30 לערך.  התכנית היתה להיות מאד מתונה בקצבים – שילוב של ריצה והליכה בזמנים משתנים ובהתאם לחום. הרי בסופו של דבר חשוב להשאיר כוחות ל 48 שעות. בשונה ממירוצים קודמים, במירוץ זה החלטתי שאני לא אקבע מראש עוגנים של שינה, אלא אלך לישון אך ורק כשאהיה מותשת, כדי שאייצר שינה אפקטיבית.

יוצאים לדרך – יממה ראשונה

הוזנקנו ב 9:00 בבוקר. דגל ישראל התנפנף בגאווה לצד דגלי צרפת, ארה״ב, מרוקו, ניו זילנד, בריטניה ועוד.. מראה מרגש. יחד עם ההזנקה נפתח צוהר קטן של התרגשות שהיתה חנוקה עד עכשיו והדמעות זלגו. ואני, ניסיתי לנשום את זה פנימה ולהתפקס, להתחיל להתחבר למסלול, לאווירה, להיכנס באותה מנהרה שמובילה אותי למציאות הזאת של המירוץ.

היממה הראשונה עברה באנרגיות טובות. המפגש על המסלול עם הרצים, החיוכים, אמירת השלום בצרפתית במבטא מצחיק. פה ושם היו שראו את דגל ישראל מתנוסס על החולצה שלי וזה גרר איזו מילה שידעו בעברית עם מבטא מצחיק והכל תוך כדי תנועה. עידוד חיובי ומפרגן בין הרצים.

כמו שקבענו, חגי היה במינימום האפשרי כך שאני אוכל להתנהל עם כל מה שמגיע לבד. קובי היה בתפקיד החבר הטלפוני, בין אם מול חגי או איתי.

המסלול היה יפהפה ומדי פעם הרשיתי לעצמי להתפעל מסוג העצים, מהברושים שנגזמו באופן אגדתי והבקתות היפהפיות.

אכלתי, שתיתי, טיפלתי בכפות הרגליים למנוע אסונות, שמעתי מוזיקה הקשבתי לפודקאסטים – רוני קובן שראיין ב׳פגישה׳ אמנים שונים וכן, האזנתי גם לפרק הבכורה של מאיה גזית – פודקאסט רצח. ממליצה.

בשבע בערב השמש התחילה להרפות מהחום והחושך הגיע סביב 21:30. המפגש עם הלילה והחושך היה טוב. האנרגיות שלי גאו, הקצבים היו משובחים והעייפות סירבה באופן מפתיע להגיע. דיברתי עם רצים, חייכתי, פטפטתי בצרפתית בסיסית. הייתי עירנית. ניסיון העבר שלי מלמד שהליכה למנוחה כשאני לא עייפה, לא תוביל לשינה אפקטיבית, אז המשכתי לרוץ.

לקראת הבוקר היו מאחורי כבר 3 מרתונים פלוס, והמחשבה היתה לנסות ללכת לישון כל עוד חשוך ולהשאיר עוד  כ 20 קילומטרים נוספים לאחר המנוחה על מנת להשלים ל 160 קילומטר ביממה הראשונה.

אז החלטתי ללכת לנוח והתקדמתי לאוהל שלי. בואו נדבר על האוהל – בפועל זה היה גזיבו עם ׳קירות׳ שקופים, שהיה ממוקם על הדשא, קרוב מדי למוקד הפעילות של מארגני התחרות. באוהל היתה מיטת שדה (ללא מזרון) שנראתה לי מספקת. הנחתי סדין על המיטה, לקחתי את שמיכת הפליז הדקה שהבאתי מהבית. ו…. נכנסתי למיטה. והיא – השינה, לא הגיעה.

בשעות הלילה הקטנות כבר היה קר (ואני יחסית חסינה לקור) ומצאתי את עצמי מעט רועדת במיטה – שילוב של עייפות שלא מצליחה להתממש לשינה עם לחות שהצטברה ב׳חממה׳ שלי שספגה שמש חזקה לאורך היום, נוסיף את רעשי ה׳ביפ׳ החזקים של מי שעובר על שטיח המדידה הקרוב אלי והדיבורים.

וגולת הכותרת, לחות שהרטיבה אותי ואת בגדי ההחלפה שחיכו לי. לאחר נסיונות להירדם שלא צלחו, קמתי, החלפתי לבגדים לחים (נו מה… אין משהו אחר כרגע) ויצאתי שוב למסלול מעודדת יחסית מתוך ידיעה שאני אנסה להשלים את זמן השינה הזה כשיגיע החום. מאמץ נוסף והגיעה השעה 9:00 בבוקר שכל כך ייחלתי לה. 160 קילומטר. ומה עכשיו? אההה… עוד יממה. ממשיכים.

יממה שניה

הקור של הלילה נטש לטובת השמש החמה. מקצה ה 24 שעות הוזנק וגם חגי שהשתתף במקצה 6 השעות יצא לדרך. ובמקביל, אני מנסה להתניע את עצמי. המהירות והאנרגיות של הרצים הרעננים שהוזנקו מורגשת על המסלול. חגי טס לו בקצב מעולה אבל אני רואה שהפנים שלו מראות סבל מהחום. פה ושם אני ממלאת לו מחדש את הפלאסק באיזוטוני ומתחילה להיות מודעת בעצמי שחם מאד. מחשבה רגעית שעולה לי להציץ בגרמין ולראות מה הטמפרטורה המדויקת (בדיעבד נוגעת ב 30 מעלות) מבוטלת מיד מאחר ואיך המידע הזה יתרום לי? זאת הטמפרטורה ועם זה צריך להתמודד לאורך שעות.

בשלב זה של תחילת היום אני ערה מעל ל 32 שעות והעייפות מתחילה לשבת חזק בחיבור עם החום.

אני עוצרת בגזיבו שלי ומבינה שאפקט החממה נחת פה והאוהל רותח וחנוק. אני גוררת מזרן מתנפח שהיה לנו לדשא ומנסה להירדם כך בחוץ. המוזיקה הרועשת שמושמעת לרצים צועקת בקולי קולות, קולות הביפ מצטרפים והכל מתחבר לי בראש להמולה בלתי נסבלת. אחרי כמה דקות של ניסיון מרגיז להירדם אני מחליטה להפנות את האנרגיות שלי לניקוז של  שלפוחיות שצצו להן. אמרנו עצמאות, לא? מנקזת ושוב יוצאת לדרך.

הקצב דועך. אני מנסה לעודד את עצמי ולהגיד – תמשכי ׳רק׳ עד שבע בערב, הרי שם החום יתחיל להתפוגג. חגי עובר מולי ואותות החום והקושי בפנים שלו. הוא אפילו לא יוצר כבר קשר עין. קשה לו. ו… המירוץ שלו מסתיים, אני ניגשת אליו ורואה שהוא צריך להסדיר נשימה, לצנן את הגוף. הוא סיים, איזה כיף לו! ולי יש רק עוד 16 שעות. 16 שעות…

אני שוב עוזבת מותשת את המסלול ושוב אני נשכבת על המזרן שכבר התחמם בשמש. שוב השינה לא מגיעה. התיסכול גובר. שוב ממשיכה בדרכי. הקצב הולך ודועך. זאת לא ריצה ולא הליכה מהירה, זאת התקדמות עצובה שמאפשרת למחשבות מחלישות להיכנס ולערער.

החום והעייפות המצטברים משפיעים בגדול על כולם. לורה אשתו של איבו, שלרגע נראית לי כמו מלאך גואל, מזמינה אותי לישון אצלהם בבקתה. אני מביאה סדין, פורסת על המיטה בבקתה ונשכבת עליו. אני בחדר. בלי שמש. ו…. לא נרדמת. שוב! למה? 20 דקות של החלפת זוויות וזה לא קורה. יוצאת שוב. נחכה לשבע בערב. נסיונות על נסיונות גוזלי זמן ויוצרי תסכול שלא איפשרו דבר אחד – שינה איכותית והתאוששות.

חוויות של לילה

מצבי. שלפוחיות כבר התפתחו בכפות הרגליים. מסטולה ממש מהיעדר שינה ומחום. תסכול. וברקע המחשבות עולות – הקצב דעך, כבר אי אפשר לשקם אותו. המצב שלי לא מאפשר. היעד שכיוונתי אליו לא יקרה. הוא היה ממש ממש אפשרי אבל הוא לא יקרה. חגי שהתאושש והתקרר מעט מגיע לטיפול בשלפוחיות שלי והולך חזרה לבקתה, אראה אותו בפעם הבאה בבוקר ולפני שעות רבות.

בשעות האלו איבו שהוא איש בעל ניסיון רב, לב גדול ונפש של מדריך מנסה לעודד, לכוון לקצבים שישמרו, לתת טיפים או אפילו פשוט לחייך אלי חיוך טוב. קובי ואני מדברים – אני מטיחה בכעס את כל האכזבה והתסכול שלי והוא מעודד, מחזק, תומך.

תשע בערב. איכשהו מתקדמת בהליכה איטית. מתקדמת. כארבעים שעות ללא שינה. 190 לערך קילומטר ברגליים, אולי יותר. מה שאומר שהרבה שעות הייתי בתנועה לא יעילה. אני באמת כבר לא רואה בעיניים. צועדת לחממה שלי, נשכבת שוב על מיטת השטח המצופה בסדין והריטואל חוזר לו שוב. אני אחסוך את תיאור החוויה.

אמצע הלילה. קר. מי שעל המסלול מתכנס בתוך עצמו. מצד אחד תחושה של סוף מירוץ, מצד שני יש עוד שעות רבות. אני פוגשת את בוב שנמצא ביממה השישית שלו. והוא עם פציעה ברגל שהאטה אותו ואיפשרה לנו ללכת ולדבר. מבחינתי השעות שדיברנו הן כמו פרס – עונג צרוף בו אני בכלל לא חושבת על קצב, על כאב, על הפספוס של היעד ואני שקועה בשיחה מעניינת, מלמדת, על עולמות תוכן משותפים. עונג צרוף. כולי בתוך זה. זכיתי.

ואז בשעות הקטנות של הלילה זה מגיע – אני מרגישה שאני כבר לא יכולה וחייבת להישכב, וזהו. אין יותר בטרייה… אני מגיעה לאוהל, שוב שמה 5 התרעות של שעון מעורר (כמו ששמתי שוב ושוב ושוב עד עכשיו). אני מכוונת את השעון לצלצל עוד כשעה וחצי. ונרדמת! קמתי אחרי מלא מלא זמן. מסתכלת בשעון – עברו 20 דקות וישנתי בהן. קר לי אבל אני עירנית. אני יוצאת אל המסלול, מתרגלת שוב לקור ולכאב של דריכה על השלפוחיות. במהלך הלילה הזה ועד אזור שבע בבוקר הריטואל הזה חזר להערכתי כ 5 פעמים. כל פעם התרסקות, התעוררות לפני שהשעון מצלצל, ממוצע של כעשרים דקות שינה ויציאה שוב.

בוקר. מתחילים להפשיר מהקור וההתרגשות מתחילה לעטוף את אנשי מקצה ה 48 ו 24 שעות. אנשי הששה ימים יסיימו רק ב 14:00. עוד שעות רבות של חום יעברו עד שיסיימו.

עוד שעה. עוד חמש דקות. עוד דקה – ונגמר!

בשריקת הסיום מניחים את הצ'יפ בנקודה אליה הגענו

יממה אחרי

אני אחרי הרבה שעות בהן המחשבות שלי מנסות להתכנס לשלב הסיכום ומאחר והסיכום הזה הוא גם עבורי והוא רלבנטי להמשך הדרך, אז הוא יתייחס למטרות מהן יצאנו:

🌳 תזונה – המירוץ הזה היה עבורי הוכחה ברורה שהדברים עובדים גם כשהם מונעים רק ממני. התנהלתי באחריות בכל נושא האוכל והשתייה. התפריט (אם ניתן לקרוא לו כך) היה מגוון, השתנה בין יום ללילה, קור וחום וכל זאת בלי אף כאב בטן. שאפו גדול! אמיתי.

🌳 ניהול עצמאי של המירוץ – גם כאן, התנהלות של קצבים, מנוחות (הן לא צלחו, אבל זה סיפור אחר), טיפול ברגליים ועוד. מרוצה לחלוטין. חשוב להגיד, אין הכוונה להתמודד עם מירוץ 6 ימים ללא צוות, אבל זה מאד מחזק אותי להיות בשליטה.

🌳 לוגיסטיקה – לא יעזור, חלק משמעותי מחוסר היכולת להירדם קשור בחממה בה ישנתי, במיקום האוהל, בתנאים של האוהל, ברעש ועוד. אם צריך להתנהל אפקטיבית במירוץ של 6 ימים, אני – גלית, צריכה תנאים יותר מאפשרים ולשמחתי הם קיימים בתחרות היעד שלי.

🌳 שקט סביבתי – חלק מהנושא שלא ׳דיברתי׳ את המירוץ לפני היציאה אליו, הביא לכך שמעטים ידעו שאני במירוץ ולכן לא ׳זרם עידוד׳. אני לרגע לא אומרת שעידוד תוך כדי מירוץ זה דבר לא טוב. זה לא העניין. אבל נוצר שקט. לא היתה משיכה שלי לטלפון, לא היו הסחות. לא בדקתי פוסטים ולא תגובות, הייתי מרוכזת בעשייה. כן, קובי היה על הקו בין אם איתי או עם חגי, ושיחה או שתיים עם מוטי. אבל היה שקט מערכתי שאיפשר להתרכז בכאן ועכשיו.

🌳 תוצאה – לאורך המירוץ החלטתי להתנהל מבלי לבדוק מה המיקום שלי. מה שהיה חשוב לי זה ההתנהלות שלי והמטרות שלי והקפדתי לא לדעת/לקבל מידע שקשור אלי בהשוואה לאחרים. אני מרוצה מאד שכך היה בפועל. אבל אם הגדרתי מטרה אז אתייחס אליה. התוצאה ברמת המספר רחוקה מהיכולות שלי ומתוצאות העבר שלי. אני מודעת לכך. התוצאה היתה מעט מעל ל 255 ק״מ. מאכזב, מורכב, מבאס, זה צרב לי והכעיס אותי מאד במהלך המירוץ, אבל זאת לא המהות כאן. אני מודעת לעומק וליכולות שיש לי ומודעת לבלגן שנוצר מערבוב של תנאים לוגיסטים, מחסור בשעות שינה והערבוב עם חום מתמשך ותנאי האוהל.

ארבע שעות אחרי המירוץ אנחנו מטיילים באזור

🌳 נושאים לטיפול:

מה קרה בשינה – נושא שצריך לקבל התייחסות נוספת.

שלפוחיות – כאילו צעדנו אחורה. חוסר היכולת לפתח ריצה ביממה השנייה נבעה מכאב של שלפוחיות עם אנדרלמוסיה של מחסור בשינה וחום (ומוזיקה נוראית, אבל נו טוב), לא קושי בשרירים/יכולת.

אפשר לקרוא את התיאורים שלי ולהזדעזע על החוויה. אבל לא. אף אחד לא הבטיח לי זר של חרציות… גם לא אני לעצמי.

הדרך בה בחרתי היא דרך מורכבת, ארוכה, מאתגרת, לפעמים כואבת ומתסכלת. יש בה חוסר הצלחות ויש בה הצלחות, בעיקר כי זה מה שזה – דרך שאני רוצה לעבור בה!

אני מבקשת להגיד תודה לכל מי שסובב אותי (וסובל אותי) החל מחגי שהשפה של ׳מירוץ׳ השתרשה בביתנו והתחלפה משפה של חופש ומנוחה בשנים האחרונות, והוא איתי בכל רמה אפשרית לפני, תוך כדי ואחרי.

קובי – שצועד איתי דרך ארוכה ומשמעותית של שנים ותהליך הלמידה בהכוונתו רק הולך ומשתבח.

ולחברים הקרובים שאיתם כל מחשבה מנותחת, מדוברת, נבחנת והם נמצאים שם ברגעים של התלבטויות, קושי וגם שמחה.

טקס הסיום
סעיד ממרוקו – שבר את שיא מרוקו ב 6 ימים

בוב הרן ומייק המלווה שלו
מנצחי 6 הימים בהליכה – איבו הראשון מימין
מנצחי 6 הימים ריצה – בצד שמאל סעיד ממרוקו

ולסיום סיומת

🌳 את המירוץ סיימתי עם 255 ק״מ וצ׳ופצ׳יק. מקום ראשון בנשים ומקום שני כללי.

🌳 אני גאה על כך שדגל ישראל התנוסס במעמד הזה פעם אחת עבור חגי ופעם אחת עבורי.

🌳 אני מאושרת מהיכולת שהיתה לי תוך כדי המירוץ להסתכל על הטבע שמסביבי ולהעריך אותו, אפילו להתאהב בו שוב ושוב.

🌳 אני גאה על הרצון שלי לשפר ולהשתפר גם אם זאת לא הדרך הקלה או הפשוטה.

🌳 אני מאושרת מהבחירות שעשיתי במירוץ שעזרו לי לגדול ולהשתפר במספר תחומים.

🌳 התרגשתי לשמוע בטקס הסיום את המארגנים קוראים לי לקבלת הפרס, תוך כדי שהם מתארים את האישה הישראלית שלא הפסיקה לחייך לאורך המירוץ. זה נותן לי מעט משוב לאנרגיות שהיו לי להעניק למי שמסביבי.

🌳 אני לוקחת איתי בלב מהמירוץ הזה רגעים, שיחות, אנשים שחוויתי במירוץ – חמלה, חברות, תמיכה, עידוד, חיוך, חיבוק, אנושיות.

וכל זה, עד העונג הבא 

15 במאי 2022

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »