זה כבר כמה ימים שתוך כדי האימונים אני מסתכלת על קבוצת נמלים שאני עוברת בדרך. כן, נמלים. התחשק לי לעצור ולהתבונן בנמלה ולצלם. ואחרי כמה ימים עשיתי את זה. כמו שאני עושה תמיד, ברגע מסוים בחרתי לי נמלה, השתטחתי על הרצפה (עוד לא מפנימה שאני שניה לפני גיל 50) הסתכלתי ארוכות וצילמתי. נמלה שחורה אוחזת בגרעין שנראה גדול וכבד ממנה לפחות פי שלוש לפחות והיא בתנועה, פעם סוחבת ופעם דוחפת. ואני רואה שיש לה שיטה – במעבר הזה שבין בלטה לבלטה, במקום בו יש חריץ, עמק עצום יחסית לגודלה, היא עוברת מתנועה של דחיפה לתנועה של משיכה וחוזר חלילה. קסם! פשוט קסם. ומי בכלל ידע שיש שיטה בעשייה של הנמלה?
והמחשבות רצות על המראה המופלא הזה. למה היא עושה את זה? מה מניע אותה? האם היא יכולה להצליח או להיכשל, או שאלו בכלל לא המושגים המתאימים. ומה המשמעות של כל זה בכלל עבורה. מה גורם לה להמשיך עם העבודה הכל כך קשה וסיזיפית הזאת?
אני מאמינה שבחיים דברים קורים מסיבה מסוימת וכך גם חיבורים שמהווים הזמנה לחשיבה. ממש כמו זה. והמחשבות שעולות בי מההתבוננות בנמלה מתחברות למחשבות שמציפות אותי בתקופה האחרונה. איך לא, קשור לעשייה שלי בריצה. מה שההתבוננות הזאת בנמלה הציפה אצלי זה את המילים: עבודה קשה. התמדה. מסירות. סבלנות. אני אומר בכנות גדולה, המילים האלו משקפות בעייני את העשייה שלי בריצה, במיוחד בשמונה השנים האחרונות. שנים של עבודה קשה, דרך ארוכה מהנה ומפרכת באותה הנשימה.
אבל עבודה קשה אינה בהכרח הבטחה ל׳תוצאה׳. ובכלל מה היא תוצאה ׳נכונה׳ עבורי? מחשבות מסוג זה עולות בי לא פעם לפני מירוץ גדול. ממש כמו ברגעים אלו. עוסקות ביכולות שלי ולרוב בשיח הפנימי מציפות לי את מה שאני ׳לא׳. ואני לצערי אומרת לעצמי ובקלות יתרה ׳מה אני לא׳ – אני לא הרצה הכי מהירה, לא הכי אתלטית, לא הכי ׳קלה׳, לא הכי חזקה, יש לי המון ׳מה אני לא׳. ומול זה אני מנסה לגייס את ׳מה אני כן׳ – אני עובדת קשה. בהתמדה. באהבה ועם המון הנאה וסיפוק. כן עברתי דרך ארוכה ומשמעותית מאד, דרך שבה גדלתי והתפתחתי, דרך בה עברתי מרצה חובבת מתחילה לרצה עם ניסיון ועומק.
התחריתי במקומות בהם הייתי הישראלית הראשונה על קו הזינוק באותה המדינה והישראלית הראשונה שמתמודדת עם אתגרים אלו. והתמודדתי! התמודדתי עם פחדים, עם התנסויות חדשות, עם התרגשות, עם רגשות בכל הצבעים והגוונים. חוויתי שיאים חדשים והצלחות וחוויתי גם התמודדויות עם רגעים קשים. בדרך גם צברתי ניסיון וביטחון. ובאותה נשימה, תמיד גם צף לו החשש מהדבר הבא. ולמרות הכל ובגלל הכל אני נדהמת כל פעם מחדש, שאחרי רגעי השיא ואחרי מעט רוגע, אני כל פעם חווה מחדש את התחושה והרצון שמתפתחים להם מבפנים להמשיך הלאה לעוד אתגר.
ועכשיו אני פחות מחודש לפני האתגר הבא. אתגר שחוויתי שכמותו בעבר ועדיין הוא ניצב מולי והוא גדול, מאיים והוא מעורר בי כל כך הרבה חשיבה. אני חושבת על כל העבודה הקשה. שנים של עבודה קשה. והרי אין קשר ישיר ואבסולוטי בין השקעה ועבודה קשה, לבין מה שיקרה במירוץ עצמו. הרי הכל יכול לקרות. והרי כל כך הרבה משאבים מושקעים במירוץ הזה מעבר להשקעה שלי. המשאבים של המשפחה שלי, ההירתמות, הליווי, הסבלנות, וויתורים והתגמשויות. כל זה, זה משקל כבד שמתווסף לו. אבל אנחנו כבר כאן, הימים יחלפו במהירות ופתאום זה יגיע. אני אעמוד על קו הזינוק, לצד רצות ורצים מכל העולם, שבעת שתשתמע שריקת ההזנקה הם ואני, נרוץ צעד ראשון ובטוח ואחרי כמה שעות נהיה כבר עמוק בחוויה ארוכה ומתמשכת, חוויה בלתי נתפסת ומטלטלת של התמודדות פיזית, רגשית ומחשבתית.
עבדתי קשה, ככל שיכולתי, בתוך כל משימות החיים העמוסות והאהובות. ועוד רגע זה כבר כאן, בשלב הזה אין לי כבר יכולת השפעה על הפיזי. אבל המחשבות ממשיכות, בעיקר עוסקות ב׳מה היעד שלי במירוץ׳, וב׳איך׳ אני אתנהל בו. האם התבגרתי מספיק בשביל להבין שאני שם בשביל ההישגים של עצמי בהתאמה ליכולות שלי? האם אוכל למצוא שקט פנימי שיעזור לי לעשות את המשימה בדרך שלי מבלי להסתכל לצדדים? האם אני אזכור את זה ברגעי השיא של האנרגיה בימים הראשונים ואדע להיות שמורה ומווסתת? האם אני אזכור את זה ואמצא כוחות לגייס לעצמי בשעות שבהם יהיה מאד קשה?
המחשבות ממשיכות. לגמרי לא גמרתי לסדר ולהפנים אותן. ממש לא. אני צריכה לחשוב על זה עוד ולענות לעצמי. אולי אצא לעוד ריצה, ואעבור שם ליד הנמלים ההן, ואעצור להתבונן בהן עובדות, עדיין… בשמש… עושות כל אחת בשקט ובהתמדה תוך עבודה סיזיפית וקשה את משימת החיים שלה.
11 באוגוסט 2022
