על קו הזינוק לפני המירוץ…

"על קו הזינוק לפני המירוץ

בו אני ואת עומדים לרוץ

בכדי לשבור

את השיא שלי ושלך…"

לאורך השנים למדתי שיש נושא שכשאני נשאלת עליו, הנשימה שלי נעתקת. הנושא הוא – היעד הבא שלי. עד עכשיו, הדיבור עליו היה עבורי כמעט בגדר אינטימי, נושא שאני בוחרת כמעט לא לדבר עליו 'בחוץ', אלא עם מספר חברים מצומצם איתם אני יכולה לבעבע, להתרגש ולחשוש. האמירה הפומבית הזאת אינה טבעית עבורי. יחד עם זאת, אני בוחרת לעשות שינוי.

מי שמכיר אותי, רואה ומרגיש את האהבה שלי לריצה ויודע שהיא חלק מהותי מחיי. אני חושבת שהאהבה הזו גדולה ממני ולכן גם זולגת ומשתקפת בתמונות שאני מפרסמת, בהן רואים זווית מסוימת מהמסע שלי. אבל לרוב אם לא תמיד, זו זווית שקשורה בטבע כפי שמשתקף מנקודת המבט שלי או בהתאם לתחושות שלי. ולמרות שהמהות היא ריצה ולמרות שאני בן אדם מאד (מאד) משימתי ומכוון מטרה, היעד נשאר לא מדובר.

לא פעם שואלים אותי חברים ומכרים מה היעד שלי, למה אני לא מדברת עליו ומדוע זה 'סוד'…  אז אני אגיד. זה לא סוד. זה לא 'הוא', זאת אני. זה חלק מהדרך שלי, ממי שאני. היעדים שאני בוחרת בשנים האחרונות הם יעדים מאד מאתגרים. יעדים שאני מכבדת ויראה מהם מאד. ואמנם ביום יום שלי אני עובדת לקראתם ונותנת את הנשמה באהבה ותשוקה גדולה, אך עדיין, החשש שלי מהיעד מעסיק אותי מחשבתית והתחושה שלי היא שהשמירה על היעד 'קרוב' אלי, מייצרת עבורי סוג של מנגנון הגנה בשקט שלי.

תשאלו בוודאי  'הגנה ממה?',  אז אומר – אני יודעת מה הייתה הדרך שלי וכמה עבדתי קשה באימונים. אך לא יודעת מה יקרה בזמן אמת. באולטרה מרתון כמו באולטרה מרתון, הכול יכול להשתבש. וודאי ובוודאי במירוץ ארוך כמו המתוכנן. תמשיכו ותשאלו – 'מה כבר יכול להשתבש ומה קורה שם בדרך'. אז בואו נדבר על זה:

תנאים חיצוניים – תנאים חיצוניים עליהם אין לי שליטה. מזג אוויר קיצוני, קושי במסלול ועוד. אך אין לי שליטה על מה שאין לי שליטה.

ההתמודדות הפיזית – 'תקלות' ומצבים קטנים כגדולים, לרוב יהיו לא צפויים.

זה יכול להתחיל מדבר 'קטן' כמו שלפוחית בכף הרגל שכואבת בכל צעד וצעד ועד כאבים באזורים שונים של הגוף, עייפות ותשישות.

או למשל, תגובה של הגוף עם ההתמודדויות שונות שבשגרה של המירוץ – לדוגמא, אכילה ושתייה תוך כדי התקדמות. התגובה של הגוף למזון לאחר שעות על גבי שעות, כשהגוף כבר עייף ושבע ו'לא רוצה' לאכול או לשתות – אבל יש צורך מהותי בהמשך התדלוק של הגוף. אבל ברור לי שבחרתי יעד קשה פיזית וברור שאפגוש קושי גדול, כאב ועייפות ברמות כאלו ואחרות לאורך המירוץ. אז מה עוד יכול להיות?

המאבק המנטלי – הפן הפיזי שתיארתי, משפיע באופן ישיר על ההתמודדות המנטלית. מאבק מורכב כל כך, בוודאי כשמדובר במירוץ ארוך. המאבק המנטלי הוא לא פשוט בהרבה רמות. אנסה להסביר.

תחילה, היעד שלי הוא מירוץ נגד השעון, משמע מירוץ על זמן ולא על מרחק. אין קו סיום כמו מירוץ מנקודה לנקודה, ואין מרחק מוגדר אליו צריך להגיע. מחד ניתן לגמוע כמה קילומטרים שמצליחים, מאידך בכל רגע נתון ניתן גם "לסיים". כך שבדיאלוג הפנימי, כשכבר עייפים, קל כל כך 'לשכנע' את עצמך שזה מספיק ואפשר לעצור.

דוגמא נוספת – מניסיוני במירוצי 24 ו- 48 שעות, אני יכולה לספר שלעיתים כל שעה וכל דקה הם עולם ומלואו.  אני רוצה שתרגישו את זה יחד איתי. בואו נעשה לרגע דמיון מודרך לנקודה אחת בזמן. דמיינו שאתם במירוץ.  גמעתם כבר עשרות קילומטרים. אתם כבר שעות רבות בתנועה. ועכשיו ליל ששי. האהובים עליכם בבית לאחר ארוחת ערב, נחים, קוראים עיתון – והנה אתם ממשיכים בדרך. לבד. בחושך. צריכים להמשיך ולהניע את עצמכם ולשמור על אנרגיות טובות.

רגע, כן, אני יודעת, זה נשמע קצת כמו פולניה, 'לבד בחושך'…  אבל אני אזכיר – זאת מטרה שאני רוצה לעשות וחולמת עליה. אבל כן, מנסה לומר שיש המון גורמים שמשפיעים על ההתנהלות במירוץ שכזה וכאן יש טנגו מתמשך של גוף ונפש – בו כל פעם מי מהם לוקח את ההובלה על הרגע ומשפיע על ההתנהלות שלי.

ההתנהלות שלי – האם אעמוד בציפיות שלי מעצמי. האם אעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי. האם אצליח? מה ייחשב הצלחה או חוסר הצלחה. האם אהיה מווסתת ואדע להתנהל בזמן אמת כמתוכנן. גם כאן יש לי ניסיון עבר שהבהיר לי בזמן אמת כמה תחרותית אני ולאן זה יכול להוביל.

אני אגלה משהו שלמדתי על בשרי – גם את התחרותיות, כמו עוד גורמים רבים נוספים בהתנהלות במירוץ, צריך לדעת לנהל. מירוצי העבר לימדו אותי שיש רגעים בהם התחרותיות מוציאה ממני את הטוב ומרימה אותי, ויש מצבים בהם התחרותיות יכולה לשבש את ההתנהלות במירוץ באופן שיכול להכשיל את היעד שלי. האם הפעם אצליח להפנים את טעויות העבר?

ניסיתי לשתף בדיאלוג שלי עם עצמי. לתת טעימה מהעולם הפנימי שלי.  אז הנה, אני אחרוג ממנהגי ואגיד בקול רם, ועם כל החשש – המסע שאליו אזנק בעוד מספר שבועות הוא מירוץ של שלושה ימים. המחשבות הזכירו לי את השיר של החברים של נטאשה:

'על קו הזינוק לפני המירוץ

בו אני ואת עומדים לרוץ

בכדי לשבור

את השיא שלי ושלך

שהוא לא גבוה ולא נמוך

שיא ממוצע שאני לא רוצה

רוצים גבוה

בשמיים לנגוע…'

עוד מספר שבועות אני אעמוד על קו הזינוק במירוץ רב יומי של 72 שעות. בכך אהיה האישה הישראלית הראשונה שמתמודדת עם אתגר שכזה. אני יוצאת למירוץ לאחר דרך ארוכה וקשה, מלאת ניסיון וידע וחסרת ביטחון וחוששת כטירונית ביומה הראשון.  אאחל לי ולכם טירונות שווה ואיכותית וסיום מסלול משמעותי.

3 מאי 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »