על משברים וחיות אחרות

הבוקר תוך כדי ישיבה בחצר עלו לי מחשבות על מירוץ ה 6 ימים שלי שלא יקרה עוד כשבוע, וזאת לאור משבר הקורונה שהגיע לעולם. המחשבות זרקו אותי ל 1.5.2016.  תאריך זה, בדיוק לפני ארבע שנים, מסמן את תחילת הדרך שלי במירוצים הרב יומיים, אז השתתפתי במירוץ של 12 שעות בשוויץ – מירוץ משמעותי ראשון בחו"ל שבו גם ׳זכיתי׳ לחוות לראשונה משבר עמוק, אמיתי מהותי. אני רוצה לקחת אותך איתי למסע ההוא.

הגענו לבאזל שבשוויץ מוטי ומירי, חגי ואני. המירוץ, שהיה חלק ממירוץ של 24 שעות, תוכנן להתחיל בחצות הלילה של שבת. שבת עברה בנעימים. הסתובבנו בבאזל, הצטלמנו במרפסת של הרצל, 'התחרדנו' קלות בשמש הנעימה על גדת הנהר ואכלנו פסטה שווה. מזג האוויר במירוץ אמור היה להיות נעים ורגיל – לא יכולנו לבקש יותר מזה.

ככל שהשעות עברו ועמן ההתרגשות התחילה לבעבע, התחלתי ׳להיסגר׳. פחות לדבר. להיות שקטה – ככה זה אצלי בדרך כלל לפני מירוצים משמעותיים. ביקור שגרתי באפליקציה של מזג האוויר הראתה טוויסט לא צפוי בעלילה – התחזית פתאום הראתה התקררות משמעותית וגשם. בדיבור הפנימי שלי ניסיתי להרגיע: ׳טוב… לנשום… זה בסך הכול גשם. כמה דקות של גשם, שעה, שעתיים וזה עובר. מה כבר יכול להיות?׳. כן. שכחתי עובדה קטנה, שאני בשוויץ.

שבת. עשר בלילה וכולנו באוטו נוסעים לפארק בו המירוץ מתקיים. ובחוץ, גשם. גשם וקר. אני ממשיכה לקלל בלב – ׳מאיפה @#*%& זה הגיע?׳ –  ואני בכלל בת אדם שלא קר לה ולא משנה מה מזג האוויר. ושכזו, אני לבושה עם גופיה וטייץ קצרים כהרגלי. עוד מעט חצות ואנחנו מתארגנים להזנקה. חגי ואני בוויכוח על הביגוד שלי, בסופו הוא ׳מנצח׳ אותי ואני לובשת ׳רק לתחילת המירוץ ועד שאתחמם׳ טייץ ארוך על הקצר, חולצה ארוכה ומעיל גשם.

מעצם היותי מעט עקשנית, הגדלתי והתעקשתי עם חגי שאחרי ההזנקה הוא חוזר למלון, ושיעקוב אחרי דרך האתר של המירוץ מהחדר החמים, ושאין לו מה לחפש לילה שלם בחוץ – ׳תחזור בבוקר׳. בוויכוח הזה אני ׳ניצחתי׳ וחגי ומירי נסעו למלון.

קצת על המירוץ – אמנם אני השתתפתי במקצה של ה 12 שעות, אבל למעשה היה גם מקצה של 24 שעות, שהיה גם אליפות שוויץ וגרמניה ב 24 שעות. הגיעו לשם קבוצות גדולות ממדינות רבות באירופה. הקבוצות הקימו אוהלים, עם מקום למנוחה, טיפול ועמדות הזנה לספורטאים שלהם. היו שם צוותים שדאגו לאורך כל השעות לכל הצרכים של הרצים. רמה גבוהה של ליווי.

מוטי ואני כשעה להזנקה

חצות. הזנקה. חשכה כמעט מוחלטת. גשם. מוטי ואני יוצאים לדרך למירוץ של 12 שעות במסלול מעגלי של קילומטר. אני רצה עטופה. מעודדת את עצמי – ׳עוד כמה דקות יסתיים הגשם׳. ועוברות כמה דקות. והגשם מתחזק. וממשיך. וממשיך. מחצית מהמסלול ללא עצים בצידי הדרך וכשעוברים שם ניתן גם ליהנות מ'אקסטרה' של רוחות שמנשבות ועוזרות במאמץ המלחמתי השוויצרי להקפיא.

ככל שהזמן עובר, אני מתעטפת בעוד שכבות, עד שנותר רק חרך לעיניים כדי לראות את המסלול.  במקביל להתעטפות, אני מתחילה להרגיש נזילות של גשם שמחלחלות לתוך הבגדים והגוף מתחיל לקפוא. המסלול עצמו כבר היה רווי בבריכות קטנות, ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב נוחתת (ומקללת) בתוך שלוליות שלא ראיתי בגלל החשיכה. והצינה והקור מתחילים לטפס גם מכפות הרגליים כלפי מעלה.

מצב צבירה אחרי שלוש שעות של ריצה: קפוא לי. ממש קפוא לי. תחושה שאני ממש לא מכירה. אני כולי ספוגה מהגשם. אני עוצרת באוהל הכללי של הנשים, שם מונח הציוד שלי ובידיים קפואות מחליפה לביגוד יבש ונעליים יבשות. תחושה קלה של תקווה חמימה ויבשה מציפה אותי, אבל זה רגעי בלבד. אני יוצאת מהאוהל למסלול, ממשיכה לרוץ ומבינה שבגשם הנוכחי העובדה שהחלפתי לבגדים יבשים ממש לא רלבנטית ותוך כמה צעדים אני ספוגה שוב.

זה בעולם החיצוני גשמי, תרתי משמע. בעולם הפנימי מתנהל לו במקביל דיאלוג או מונולוג אחר. הגעתי למירוץ עם יעד מוגדר – לרוץ 120 ק״מ. הקצב היה מתוכנן והגוף היה ערוך לזה, אבל במציאות, התנאים השתנו, הגוף קפא והקצב הלך ונעשה איטי יותר. והנה היא מגיעה לה המחשבה הקשה ביותר עבורי – ׳את לא תעמדי ביעד שלך׳. מחשבה קשה ומחלישה כל כך.

חמש שעות של ריצה עברו. עדיין חושך מצרים, גשם וקור. מד הטמפרטורה בצדי המסלול מראה טמפרטורה של בין 2 ל 6 מעלות. אני מודעת לכך שהזריחה תעשה לי טוב, אבל היא מתוכננת רק עוד כשעתיים. ובינתיים קפוא לי כל כך. אני מרגישה שהשרירים שלי ברגליים מתאבנים מקור. אני עוברת להליכה של כמה דקות, לוקחת תה חם ומתוק לחימום רגעי של הגוף. אני מנסה להתמודד עם התחושות שלי ולסדר את המחשבות הקשות.  אני מחליטה להסתכל לצדדים ולנסות להבין מה קורה אצל שאר הרצים.

אני רואה רצים שעוצרים, אורזים את התיק ופשוט עוזבים את המירוץ. הולכים הביתה! לא מעודד…. בדיעבד, המארגנים סיפרו שמזג האוויר הקשה היה לא צפוי ואף היה חריג בסטנדרטים שלהם לתקופה זו ובכלל למירוץ הספציפי. העיד על כך האוהל של המארגנים שעף תוך כדי המירוץ מהרוח.

מצד שני, אני רואה את האוהלים של ׳הרצים הרציניים׳ עם הצוותים. הצוותים מסייעים לרצים – החלפת ביגוד, אוכל, שתייה, עיסוי ועוד. ואני לבד. וקפוא לי. אני עוברת קפואה ליד האוהלים ואני מדמיינת שאחד המלווים יזמין אותי להיכנס פנימה, להישכב על המיטה, להתכרבל בשמיכה ולנוח לכמה דקות. אני כל כך אומללה שזה צורב. אני מחפשת את העיניים שלהם כדי שיפגשו את שלי, כך יוכלו להזמין אותי פנימה. אבל כלום. שום הזמנה.

אני ממשיכה. יודעת שהיעד שהיה לי כל כך חשוב כבר לא יהיה. התחושה מאד קשה. מדי פעם אני רואה את מוטי על המסלול, שנינו עטופים בשכבות ורואים רק זוג עיניים שמביטות האחד על השנייה בהבנה של המצב. אני מושיטה לו יד, לוחצת אותה לרגע וממשיכה לרוץ.

בבוקר חגי מגיע. לפני הזמן ש׳אמור היה׳, אבל אני כל כך שמחה לראות אותו. איך שאני רואה אותו דמעות מתחילות לרדת לי ואני מצליחה להגיד רק דבר אחד: ׳הגשם לא הפסיק לרגע וכל כך קר!׳. ׳אני יודע׳ הוא אומר ׳אני יודע׳.

אור עולה. לא שמש, לא זריחה פסטורלית על הפארק המהמם והירוק חס וחלילה, אלא אור אפרורי שמאיר את המסלול הספוג ומלא השלוליות. השעה תשע וחמישים בבוקר – עברו כמעט עשר שעות לתוך המירוץ. ואז חגי שהיה בקשר עם קובי במהלך המירוץ, קורא לי לעצור לרגע. יש להם טוויסט בעלילה והוא אומר לי ככה: ׳תקשיבי, את רואה את זאת?', והוא מצביע על אחת הרצות, 'היא כרגע מקום שני בנשים, מובילה עליך במספר קילומטרים ואת מקום שלישי. יש לך מספיק זמן לעבור אותה ולהיות מקום שני׳.

מתוך כל השעות הרבות האלו שהייתי עסוקה בהתמודדויות מאד מסוימות – גם פיזית וגם פנימית, עם ידיעה שהלך היעד, פתאום הגיעה לה זווית שלא צפיתי. עד עכשיו הייתי במקום מאד פנימי וסגור ופתאום משהו אחר התעורר. התנאים הפיזיים לא השתנו, עדיין לגוף היה קשה, אבל פתאום יצר התחרות השתלט עלי בלי שום הסבר הגיוני ואני מתחילה להאיץ. ואני פתאום ׳בסרט׳ אחר, עם התמודדות אחרת, מטרה אחרת. וכל מה שיש לי זה את הרצה הגרמנייה ואת הידיעה שאני צריכה לעבור אותה. וזה קורה!

42 דקות לסיום המירוץ אני עוקפת אותה. ובאותה מיידיות בה הגיעה האנרגיה החזקה שהובילה אותי להאיץ כדי לעקוף אותה, אני מוצאת את עצמי פתאום מתרוקנת מכל אנרגיה. והדבר היחיד שאני רוצה שיקרה זה 'שזה ייגמר'.

12 בצהרים, שריקת סיום.

כמו בקומדיה שחורה וצפויה – הגשם מפסיק לראשונה מאז אתמול. לא ייאמן!

אני מסתכלת על הטייץ שלי, ורואה שהוא לבנבן. קצת לא מבינה. מעבירה עליו אצבע ומגלה שהאצבע מציירת לה פס בשובל של קרח. המירוץ הסתיים. מירוץ של 12 שעות נגד השעון. עם העצירה של התנועה הגוף מתחיל לרעוד מקור. והוא המשיך לרעוד עוד מספר שעות, גם אחרי מקלחת בחדר וגם תוך כדי אכילה של מגש של פיצה עם שתי שכבות גבינה במחיר מופרז לכל דעה.

איך אסכם את המירוץ הזה?

מהיכרותי עם עצמי, בקלות יכולתי לסכם את המירוץ ככישלון. לא עמדתי ביעד המרחק שהצבתי לעצמי. נכשלתי.

המירוץ עצמו עבר בחוויית משבר מתחילתו והתגבר עד לסופו. עיקר ההתמודדות לאורך שעות, או יותר נכון לאורך מאות דקות ארוכות, היה לא בריצה, אלא בתנאים הסביבתיים והשפעתם עלי.

אחת האמירות שלי כשניגשתי לסכם לעצמי את המירוץ אחרי מספר ימים היתה ש׳לא נהניתי׳. ניתן לבוא ולשאול ׳איך בדיוק ניתן ליהנות ממאמץ של 12 שעות וקילומטרים על גבי קילומטרים?׳ – אז אומר שאפשר! זאת לא הנאה רגילה ופשוטה, לא הנאה של אכילת פיצה או של ריקודים, זאת הנאה מתוך מאמץ והתמודדות – מאמץ אליו התכוננת חודשים רבים.

אבל כן, (אם אנסה להתנתק לרגע מהמחשבות על הפיצה…) אני מודה – לא היה שום אלמנט של הנאה. היה סבל. היה קור בלתי מוכר. היתה אומללות בתוך הסיטואציה, הרבה מאד רגעים חשוכים מתוך אותו מקום של על סף היפותרמיה לדעתי.

ניתן לסכם את המירוץ גם בהתייחסות של מבחן התוצאה:

~ תוצאה: 105 ק"מ – המרחק הכי ארוך שעשיתי עד לאותו המירוץ.
~ מקום שני בנשים
~ מקום ראשון קטגורית גיל
~ מקום ששי כללי – מכלל הגברים והנשים

אבל בעייני סיכום שכזה מפספס.

מוטי ואני כשעה לאחר הסיום

אני אנסה לסכם את המירוץ באופן הבא:

~ זאת היתה התמודדות ב'שטח' לא מוכר. האמירה הזאת מתייחסת גם לסביבה עצמה – הרחק מהמירוצים בארץ, בהם אני פוגשת פנים מוכרות, מעודדות ומחייכות.

~ מזג האוויר – היה פה גורם משמעותי שנכנס למשוואה – סוג של  game changer –   תנאי מזג אוויר קיצוניים שהיו גורם מאד משמעותי לרץ מישראל שאינו מורגל בחיי היום למזג אוויר שכזה, ובוודאי כשזה מגיע בהפתעה גם ברמה בסיסית של ציוד שלא היה לי לתרחיש שכזה.

~ זאת היתה התמודדות שלי עם עצמי. התמודדות בה התרסקתי תחושתית וירדתי הכי נמוך שרק אפשר לרדת. התפרקתי לגורמים. אבל עדיין הצלחתי לגייס כוחות שאפשרו לי להמשיך, למרות הכול.

~ זאת היתה התמודדות בה הצלחתי לגלות גמישות ולהשתחרר מתוך המחשבה על היעד שהיה חשוב לי כל כך ולא יכולתי להשיג אותו בסיטואציה ההיא, ולקבוע יעד חדש בתוך הסיטואציה. לצאת ממקום תודעתי מסוים ולהניע תת יעד אחר ולעמוד בו.

~ זאת היתה חוויה שהיו לי בה את כל הסיבות הנכונות לחדול ולא חדלתי. אני חושבת שהמסע הזה היה מסע שלימד אותי על עצמי, על התמודדות עם משברים ומסע שבעיקר היה הרבה מעבר לריצה.

~ אני מצאתי את עצמי קוראת את הסיכום הזה ולקח לי זמן להפנים שאני מתעדת תחרות ריצה, אבל משהו נעדר – אני לא מתארת את התמודדות עם הריצה עצמה, עם הקצבים, עם המרחק שהרגליים והגוף עברו שעות על גבי שעות, את העייפות הגדולה. ואני באמת חושבת שבמירוץ הזה החוויה של מזג האוויר היתה כזו שהכתיבה את ההתנהלות ובאותה נשימה גם את הזיכרון.

יכולתי לסיים את המירוץ ולהגיד: ׳אני לא עושה את זה שוב לעצמי׳. אבל המירוץ הזה נתן לי את כל הכוחות להמשיך הלאה כדי לייצר לעצמי חוויה מתקנת. והיא הגיעה. ארבעה חודשים לאחר מכן, הוזנקתי למירוץ של 24 שעות בשוויץ. כן, חזרתי ׳לזירת הפשע׳. וכן, זאת היתה חתיכת חוויה מתקנת.

אז ארבע שנים אחרי החוויה הראשונית ההיא, הייתי אמורה לעמוד על קו הזינוק במירוץ של 6 ימים בהונגריה – מירוץ שנחשב מירוץ הדגל של המירוצים הרב יומיים. אבל כן, גם עכשיו המציאות השתנתה, רק שהפעם זה בקנה מידה עולמי. הימים הם ימי מגפת הקורונה, והמציאות שאנחנו מכירים השתנתה. העולם עצר מלכת בהרבה תחומים וכן, עם כל הדברים החשובים, גם העיסוק בספורט נדם וגם המירוץ שלי, כמו רבים אחרים, נדחה.

אז גם בימים אלו, אני מאחלת לכולנו לדעת להתמודד עם מצבי משברי באשר הם, לנסות להתגמש, לשנות יעדים או חשיבה ובשאיפה אפילו נצליח לגדול ולצמוח מהמשבר.

28 אפריל 2020

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »