חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ.
האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה.
הריצה הפכה עבורי מזמן למשהו גדול יותר מכפי שהמילה 'ריצה' יכולה לשקף.
אפשר לקרוא לזה אורח חיים, אולי דת, לפעמים אני מכנה אותה בחיוך – 'חוג'. הטייטל לא באמת משנה אלא המהות.
בתוך כך, מה שכן ברור לי הוא שהריצה עבורי היא תהליך עגול ומלא, תהליך שמעורבים בו חשיבה ותכנון, עבודה פיזית, רגשות ועוד.
זהו תהליך עגול ומלא של היערכות מוקדמת ליעדים, עבודה ארוכה בדרך אליהם ואז מגיע הרגע (וכן, 'רגע' יכול להיות שעות ו/או ימים) שבו מתרחש רגע שיא – מירוץ.
אחד הנושאים שלא תמיד מדובר או מדובר לעומק הוא ה'אחרי'.
מה קורה שם במקום בו אנחנו פוגשים את עצמנו (ואין כוונתי לפוסטים ברשתות החברתיות ותגובות),
אלא למקום בו אנחנו פוגשים את עצמנו ומסתכלים בלבן של העיניים שלנו ומעכלים ומעבדים את 'מה היה שם',
או אם אדייק את זה – מי או איך אני הייתי שם.
מה היה שם
לאורך השנים הבנתי שכשאני ניגשת לנתח את המירוץ או נקודת השיא שעברה, יש לי שתי 'תחנות':
תחנה ראשונה – אני קוראת לה התחנה הרגשית.
השעות או הימים שאחרי. המקום בו לרוב אני די מוצפת ברגשות ותחושות, לא פעם גם הגוף בסיפור או מכאוב משל עצמו.
המקום הזה הוא ההזדמנות לתעד, להעלות על הכתב את כל מה שצף.- מה אני חושבת, מרגישה, מה היה שם, אבל – מבלי לבדוק מה השעון 'מספר' או הלפים משקפים. מבלי לנתח ולהתעמק.
פשוט אקט של שחרור לא מחושב.
חווייתי את ההתנסות הזאת לאחר מירוץ ה 12 שעות הראשון שלי בשוויץ, כשלא נרדמתי וכל הגוף והמחשבות בעבעו.
בזמן בו בן זוגי ישן לו את שנת הישרים שלאחר המירוץ שלי, אני ישבתי ערה וערנית במיטה במלון עם אנרגיות שיא.
קובי, המאמן שלי כתב לי – 'תרשמי עכשיו הכל, כשהכול עוד טרי ולא מעובד'.
מאז ועד היום זאת עשייה שאני עושה בטבעיות כל פעם מחדש אחרי מירוץ – אי שם אחרי המקלחת, כשאני במצב של מנוחה.
יש משהו במחשבות האלו בשלב ה'טרי' של 'אחרי המירוץ' – כשהנתונים לא מול העיניים.
זאת כתיבה משחררת ומשוחררת. משהו נקי.
תחנה שנייה – האבולוציה של המירוצים שלי הובילה אותי להבין את משמעות התחנה השנייה.
בד"כ זה קורה כשבוע לאחר המירוץ. אותו זמן שאני מתיישבת לשלב הניתוח – נכנה אותו – שלב הניתוח.
את השלב הזה מובילים הנתונים.
אני מסתכלת על הנתונים מהריצה שלי ומנתחת: מה היה שם, מתי עשיתי מה, האם זה היה נכון.
לא פעם בניתוח אני מסתכלת גם על מתחרה אחר.ת שהיו שם (מבחינתי) על המסלול מולי.
ואני משווה, מנסה להבין: האם פעלתי נכון? מה בדיעבד הייתי צריכה לעשות.
שלב ניתוחי בו לרגש כביכול אין תפקיד.
מבלי להיכנס לקונקרטיות של מירוץ זה או אחר אני יכולה להעיד על דפוס שהתרחש אצלי לאורך שנים.
מה שאתאר פה הוא תהליך פנימי שאני עברתי.
עבודת ניתוח ומסקנות שלי מול עצמי, שאני מעלה על הכתב ובשלב מאוחר יותר מוגש למאמן כמשוב.
לצערי, בראייה לאחור, אני יכולה לכנות את התחנה הזאת בשם נוסף – תחנת הצליבה.
לא משנה מה היתה התוצאה, כמה קילומטרים רצתי, אם זכיתי במירוץ, או אפילו זכיתי במקום שני ומכובד – התוצאה בקרוב ל 100% מהמקרים היתה הכרזה פנימית – נכשלתי.
כישלון – מילה חזקה, חורצת, קשה עד מאד.
משהו בנקודת הראיה שלי התמקדה שוב ושוב באופן טבעי לי ב – 'מה עשיתי לא טוב'.
התהליך היה לא נעים.
הקרובים לי לא פעם העירו לי (ואני מנסחת בעדינות) על נקודת המבט הקשה ומוכיחה שיש לי מול עצמי.
החל במאמן, משפחה והמשך בחברים קרובים עמם היה לי דיאלוג בנושא.
באחת השיחות של עם חברה טובה, היא אמרה לי אמירה עם מסר מעורר מחשבה.
היא אמרה – 'כשאת נותנת לעצמך משוב, תחשבי שאת אומרת אותו לחברה שלך. אני מבטיחה לך שלא תדברי אליה כך'.
אאוץ'.
תחשבו על זה. כמה זה נכון.
כמה הייתי חסרת חֶמְלָה כלפי עצמי.
נקודת המבט הקשה והשיפוטית לא השאירה שום מקום למה שהיה כן טוב בעשייה שלי.
השנה פלוס האחרונות היו זמן של למידה אצלי.
למידה של שפה חדשה.
נקודת מבט אחרת – מה כן היה שם טוב.מה עשיתי טוב.
רגע, hold it, בואו נעשה סדר – אין זה אומר שכל החלטה ו/או פעולה שנלקחה במהלך המירוץ או בהיערכות אליו היתה נכונה.
אין הכוונה לבוא ולחלק צל"שים ושבחים על מה שלא היה, אלא פשוט נקודת מבט על איך לגשת למשוב במטרה שיהיה מקצועי ובראייה אמיתית, אבל אפקטיבי, רגיש וכן (מהמילה כנות), עם חֶמְלָה.
לפני שניגשים לעולמות השיפור,
המלצה – להתחיל בשימור.
להתחיל להעלות על הכתב מה כן היה שם טוב בעשייה שלנו,
מה חשוב לשמר. מה למדנו בתהליך.
אז אם אתם אחרי עשייה משמעותית ו/או חשובה בחיים שלכם
או אם אתייחס רגע לעולם של הריצה למי שזה רלבנטי להם –
אם אתם אחרי פרויקט משמעותי או מירוץ לרצים מבינכם – ולא משנה מה היתה ה'תוצאה'.
המלצה שלי – תבחרו ללמוד בצורה מקצועית, עמוקה אך גם כזו שכוללת חמלה על מה שהיה שם:
תתחילו מנקודת המבט של השימור – תנסו להבין מה היה שם?
איך אתם הייתם שם, מה הערכים שהובילו אתכם
מה כן עשיתם נכון וטוב ושכדאי לשמר גם לבאות.
תפרקו את העשייה לפרקים:
מה היה שם בדרך אל המטרה
ומה היה בתהליך של המימוש שהיה נכון וטוב.
תעשו למידה וחשיבה גם על השיפור – אך ממקום של חֶמְלָה, של הבנה וכנות, לא ממקום של צליבה.
מה הייתם עושים אחרת וכיצד זה יכול היה לתרום
מה תחפשו לשפר לקראת הפעם הבאה
חשוב לזכור – לעתים יש גם תנאים חיצוניים שאינם בגבולות היכולת שלכם
התהליך של הלמידה ושל העיכול הוא תהליך חשוב ונכון
ואני בטוחה שתמצאו בו שעשיתם לפני רגע משהו גדול, טוב ומשמעותי!
הלב הוא כמו גן
ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב,
איבה או אהבה
אילו פרחים תבחר.י לגדל בו?
(בודהה)
22 באוקטובר 2022
