סיפורי דרך - הבלוג

אפשר לומר שבהחלטה די ספונטנית סגרתי טרק לנפאל – יש! אני טסה לאוורסט עוד 3 שבועות! משם הדרך פשוט רצה לי בהתרגשות: רכישה של ציוד,

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות. בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  כמה רציתי

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

כחודש אחרי המירוץ אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתיישבת ומתחילה לכתוב מחשבות שעולות וצפות בי בהקשר של המירוץ. המחשבות נודדות מנושא לנושא מנסות לסכם,

זה כבר כמה ימים שתוך כדי האימונים אני מסתכלת על קבוצת נמלים שאני עוברת בדרך. כן, נמלים. התחשק לי לעצור ולהתבונן בנמלה ולצלם. ואחרי כמה

מירוץ 48 שעות בצרפת – יעד ביניים. מאיפה מתחילים לסכם את המירוץ הזה? אני כבר יממה מנסה לחשוב על התשובה, לייצר מהתחושות והמחשבות  מילים. סדר.

יש לי שעות רבות של ריצה בהן אני עם עצמי ועם המחשבות שלי. המחשבות האלו נודדות לכל מני עולמות: עבודה, משפחה, לעתים משוטטות ללא נושא,

שנת 2021 היתה עבורי שנה מטלטלת. שנה של  תהליכים עמוקים ומערערים שעברתי ובאותה נשימה שנה של תהליכים מקבילים מהם נבניתי וגדלתי. שנה של הסתכלות ממני

לילה, חושך, צופר ההזנקה משמיע את קולו ואני בהתרגשות עצומה יוצאת לדרך, למירוץ סובב עמק מקצה 100 ק״מ. פעם ראשונה שאני מתמודדת עם מרחק שכזה,

מַעֲצוֹר –  עִיכּוּב, מְנִיעָה, דָּבָר הָעוֹצֵר וּמוֹנֵעַ. הַפְרָעָה מֵכָנִית אוֹ תַּקָּלָה בַּמַּנְגָּנוֹן הַמְּשַׁבֶּשֶׁת אֶת פְּעֻולָּתוֹ  כמה פעמים בחיים משהו או מישהו חיצוני עצר אתכם? כמה פעמים בחיים שלכם הגוף או הראש

מה שיברו? עוד לא התחלתי לספר על המירוץ עצמו ואני כבר בסוף הסיפור ויש לו סוף רע? רגע, שניה… המירוץ עוד רגע מתחיל: אני בתוך

לפני כשלושה חודשים וחצי התחלתי (שוב) תכנית תזונה. המטרה הגדולה היתה גם לקראת המירוץ וגם בכלל, לחיים – הורדת אחוזי השומן מרקיעי השחקים שלי והפחתת

הריצה היא מקור אנרגיה בחיים שלי. מקור אנרגיה יום יומי שמתבטא באימונים שלי ואנרגיה שמכוונת לטווח הרחוק – שמכוונת למירוץ יעד שמגיע בתום תקופת אימונים

אני לא יודעת מי החליטה על מי שנהיה בקשר. אני על הריצה או היא עלי. אבל אנחנו יחד כבר שנים. רצות יחד. בתנועה. כל הזמן. 

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי נודדת במחשבות אל העולם התעסוקתי ממנו אני נפרדת ומסתכלת קדימה אל העולם החדש אליו אני צועדת. מעבר מהעולם הקודם

׳גבירותי ורבותי, בקרוב ננחת ביעד. הנכם מתבקשים לחגור את חגורת הבטיחות, ליישר את גב המושב ו…׳ בימים אלו אני סוגרת פרק משמעותי בחיי. פרידה ממקום

רקע: בחודש מאי 2020, הייתי אמורה להשתתף בתחרות אולטרה מרתון – אליפות העולם ב 6 ימים בהונגריה. לאור הקורונה שנחתה עלינו, נדחה המירוץ לחודש ספטמבר

הִתְמוֹדְדוּת – ״הַהִתְנַסּוּת, הַהִתְמוֹדְדוּת, הַכּוֹחַ לַעֲמֹד מוּל פְּנֵי הַמַּעֲרָכָה"   החל מחודש פברואר פלוס, העולם כולו בהתמודדות עם מערכה חדשה – בריאותית, כלכלית. אבל אני

37 ימים לספירה. 22:30   שנייה לפני כניסה למנוחה קצרה, לפני עוד אימון לילה שמצטרף לעוד לא מעט כאלו שהיו בתקופה האחרונה. ואני, בתחושה שאני

רצף המילים – ׳רצה לחלום הבא׳, הוא מסר שמחובר אלי ומלווה אותי דרך ארוכה. זה גם המסר שבחרתי להעניק לבלוג שלי כמסר מוביל. בלוג שעבורי

שקט. בשבועות האחרונים הייתי קצת בשקט.  בשפה שלי אני קוראת לזה – השתבללתי. התכנסתי פנימה. כיביתי מעט את ה'רעשים' מבחוץ ונכנסתי למוד שונה, אחר. משהו

מערכה ראשונה: את שי ראשוני הכרתי בשנת 2013 במסגרת פגישת עבודה אצלי במשרד. זה הפגישה היתה על  נושא קרוב לליבו – שת"פ להבאת תיירות אופניים

הבוקר תוך כדי ישיבה בחצר עלו לי מחשבות על מירוץ ה 6 ימים שלי שלא יקרה עוד כשבוע, וזאת לאור משבר הקורונה שהגיע לעולם. המחשבות

בבוקר מוקדם, כשהודיעו בחדשות ש׳ממחר יש הסגר׳ ויש סיכוי שהמרחק שנוכל לצאת מהבית יעמוד על 100 מטרים, המחשבות התחילו להשתולל. לקחתי את עצמי, מעט מים

השלבים האלו מאפיינים תהליכים רבים שאנחנו עוברים בחיים. אבל אני רוצה להתייחס לתהליך מאד משמעותי בחיים שלי. הדרך שלי אל היעד הבא, מירוץ היעד שהולך

חלק מההנאה שלי באימונים מצויה גם בתיעוד של רגעים, תיעוד של מראות מהדרך. אני מצלמת לא מעט. בין אם זה נוף פתוח ועוצמתי או פרח

הרצון שלי היה לבדוק את עצמי. לבדוק את היכולת שלי בשלב הזה. שלושה חודשים אחרי מירוץ היעד ואי אילו לפני היעד של 2020.לצאת ולהקשיב לגוף

השנים האחרונות לימדו אותי שהחיים שלי הם קצת כמו הים, אותו אני כל כך אוהבת.אני שטה בהם וכל פעם חווה חוויה אחרת. לפעמים הים שקט

היום בבוקר עלתה לי בפייסבוק תזכורת מלפני שנה, מתאריך ה 21.7.18. בתמונה, אני יחסית בתחילתה של היממה השנייה במירוץ 48 שעות בצ'כיה. זה הרגע הספציפי

תשאלו אותי ‘מה היא ההתאוששות?’, ובכן, זה אותו הזמן שאנחנו נותנים לעצמנו את הרווחה והנחת: פעם אחת בעולם של התרפקות רגשית ומחשבתית על חוויית המירוץ,

בעוד מספר ימים אני אזנק למירוץ אולטרה רב יומי של 72 שעות בדרא"פ. מדובר במירוץ במסלול מעגלי של 500 מטרים. כן, קראת נכון, זאת לא

החלום על השתתפות במירוץ רב יומי של 72 שעות הוא חלום של חודשים רבים. מירוץ באורך הזה הוא יחסית נדיר, אלא אם רוצים לטוס לקצה העולם. לאחר חיפושים, נפל הפור על מירוץ וותיק בניו יורק.

לאורך השנים למדתי שיש נושא שכשאני נשאלת עליו, הנשימה שלי נעתקת. הנושא הוא – היעד הבא שלי. עד עכשיו, הדיבור עליו היה עבורי כמעט בגדר אינטימי

מיה שלי מתגייסת בעוד מספר ימים. לאחר שהטילה וטו חד משמעי (או בשפה שלה – חדמ״ש) על פרסום פוסט, תמונות, מועד הגיוס ו/או דמעות מהגיוס… צץ לי רעיון.

לפני מספר ימים יצאתי לי כמדי בוקר לאימון. התחלתי לרוץ במורד הרחוב. 

עברתי בלב השדרה היפה, בין העצים, הפסלים ומגרשי המשחקים המיותמים מאדם.

בעוד מספר ימים, טל, 'הילדה הקטנה' שלנו, תחגוג את יום הולדתה ה 14. את טל 'קיבלתי' במתנה יום לפני יום הולדתי. וככל שיום ההולדת שלה מתקרב, אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליה

לילה. ישבתי לי והקשבתי למוזיקה. שיר של הביטלס התחיל להתנגן ברקע – Here comes the sun… זמזמתי לי את ה 'דו דו דו דו' ותוך כדי… פתאום… בלי לכוון לכך

אני רצה. כן, אני רצה. זה חלק ממי שאני. למתבונן מבחוץ זה לא תמיד מובן ואני נשאלת לא פעם מה היא הריצה עבורי, מה אני מוצאת בה. אז אנסה לענות.