מה נשתנה…

היום בבוקר עלתה לי בפייסבוק תזכורת מלפני שנה, מתאריך ה 21.7.18. בתמונה, אני יחסית בתחילתה של היממה השנייה במירוץ 48 שעות בצ'כיה. זה הרגע הספציפי בו הגעתי לראשונה בחיי לקילומטר ה 200. התרגשות גדולה. הסתכלתי על התמונה ופתאום נזכרתי שממש לפני חודש ב- 21.6.19, במהלכה של יממה שנייה במירוץ, הפעם מתוך שלוש יממות, גם… הגעתי לקילומטר ה 200. לרגע עבור עצמי, ביקשתי להניח את שתי התמונות הללו אחת מול השנייה ולהבין מה נשתנה.
והנה אני מביטה בשתי התמונות, שבאופן קוסמי המספרים שבהם חיברו לי בין הרגעים והתחלתי לצלול במחשבות. מה מספרת לי התמונה הלבנה, המוארת, השמחה ומלאת האנרגיות מחד, ומה מספרת שכנתה המצויה בחושך ובצינה של דרא"פ. כביכול נחווה פה אותו הרגע, אבל איזה פער לא נתפס בין הרגע האחד לשני. מעניין אם הייתי שואלת אותך לדעתך, מה את/ה היית רואה בתמונות הללו.ההתבוננות בשתי התמונות העלתה לי לא מעט מחשבות. יש את הרמה השטחית ומיידית יותר – איך אני נראית ועם איזו אנרגיה אני. יש את הניתוח לעומק – באיזה שלב אני נמצאת בתוך אותו המירוץ. מה קורה מסביב. מה ההתמודדות האמיתית עמה אני מתמודדת באותו רגע ולאחריו.
התמונה ה'לבנה' – אני בצ'כיה, המסלול בתוך יער יפהפה, עצי ענק ירוקים שגורמים לי לאושר גדול. והשמש שאני כל כך אוהבת מבצבצת לי פעם בזריחה, פעם במהלך היום ולקראת שקיעתה.עשרות רבות של רצים מכל העולם מסביבי. אני מוצאת את עצמי מפטפטת פה בצרפתית, שם באנגלית ואפילו בעברית עם רצים פולנים שכלל לא יודעים באנגלית. המון פנים של רצים שכבר הפכו למוכרות. מבחינתי, זאת ממש מסיבה.  האנרגיה בשמיים ולא רק היא.מעבר למדידת המרחק ע"י הצ'יפ, יש לוח גדול שמתעדכן לו באופן ידני, ועליו מופיעים עשרת הרצים שמובילים במירוץ – גברים ונשים. ואני רואה את שמי ולידו את דגל ישראל, קורץ לי בגאווה. והמספרים הולכים וגדלים ואני כבר בקילומטר 191. כל מעבר ליד השלט הזה מרגש אותי ומלהיב יותר.
ואני רצה. כבר שעות שאני רצה מהר יותר ממה שאני אמורה. מעבר לתכנון. מעבר לכתף שמאל אני רואה רצה אחרת, שהיא ואני ראש בראש כבר כמעט 29 שעות. עוד כמה קילומטרים ל 200 המיוחל ואני מחליטה שזה הזמן למסיבה. אני מעבירה לפלייליסט של עומר אדם. והוא שר לי, עושה שמח. ואני כל כולי בהתרגשות. רצה, מניפה ידיים, שרה לי. מחניקה דמעה  של התרגשות – והנה זה קורה: הגעתי לק"מ ה 200! שמחה גדולה… אבל, הופה, אין זמן, צילום וממשיכים. המירוץ ממשיך. פתאום אני מרגישה כמה התחמם לו היום. חם לי. ממש. והעייפות נופלת עלי. אני רוצה לנוח. הגל של ההתרגשות שהתפוצץ וגאה לפני מספר דקות, נעלם לו ועכשיו צריך להתמקד בהמשך. היום אני יודעת, מה שסירבתי להבין בכל אותן השעות. שטעיתי. אתם מכירים את זה שאתם הולכים לארוחה ואוכלים יותר מדי מהר והרבה יותר ממה שתכננתם… ועד שאתם מבינים את זה, כבר מאוחר מדי? אז כזה.  רק בריצה. 30 שעות בהן הייתי מהירה ממה שצריך, שחיתי בזרם של האנרגיה והתחרות. לא הקשבתי לגוף שביקש גם לעצור ולנוח. טעויות בשיקול הדעת שלי. מיהרתי, מיהרתי נורא. מיהרתי על חשבון טיפול בגוף שלי. אבל יש עוד 18 שעות של מירוץ. 18 שעות של התמודדות.  המשך המירוץ היה מורכב… עייפות, גשם, שלפוחיות, חוסר יכולת לישון ולנוח, פציעה. טיפולים. כאב.  אני יכולה להרחיב הרבה על השעות האלו, אבל לרגע זה, זה מספק.
התמונה ה'שחורה' – חושך מצרים. המסלול ריק מאדם. הפעם הסיפור שונה וידוע מראש –  יש יעד של מרחק שהוגדר ועכשיו צריך לעבוד בו. על פניו, זאת ממש תמונת מראה למירוץ מהתמונה הלבנה. ניגוד מושלם.אור מול חושך. חום מול קור. מסלול מלא מול ריק.תחרות מפה ועד עולם – מול 'אין לי כמעט במי להתחרות' (חוץ מאחד…). תחרות חיצונית מול פנימית.  אנרגיה חיצונית מתגברת – מול אנרגיה שצריך להניע מבפנים. המתחרים הבודדים שקיימים במירוץ פרשו לשינה או מנוחה. קר. קר לי מאד. אין לי את מי לעקוף. וכשאני מסתכלת מעבר לכתף שמאל אני רואה חושך. אפילו האוכל בתחנה לא מלהיב כמו העושר והמגוון שהיה בצ'כיה.   התחושה (פרט לחגי וטל שמלווים אותי) היא של לבד. של שקט.
ניסיון העבר, בעיקר העשייה בה לא ממש הצלחתי – עומדים פה עכשיו למבחן. אני במבחן שלי מול עצמי!בחלק מהעשייה אני מצליחה יותר ובחלק פחות (או הרבה פחות).אני מודעת יותר לגוף שלי. מקשיבה ויודעת מתי צריך לשפר עמדה – להחליף נעליים, גרביים – לנסות למנוע שלפוחיות וכאב. אני מודעת ברוב הזמן לחשיבות של המנוחה ולהשפעתה על ההמשך, ואני פועלת ברוב המקרים יותר נכון מבעבר. אני מודעת לחשיבות התזונה המסוימת שאני צריכה – אבל פה… יש מקום ללימוד ולשיפור.
והנה אני מגיעה ל 200 ק"מ. תשאלו איך זה הרגיש? אני חושבת שהוא לא הוגדר כיעד בדיבור הפנימי שלי. פתאום הוא היה שם. עומר אדם שעדיין מצוי בפלייליסט, לא גוייס למשימה. אני לא בטוחה שבכלל הייתי עם מוסיקה.  סביבי לא היו עשרות רצים שעודדו ושמחו בשמחתי. הכל היה שקט, חשוך ופנימי. הצטלמתי. הרגע תועד. ואז… ומה עוד לפני? גם הפעם נשאר לי כמחצית מהמירוץ – רק הפעם, לפני עוד כ 35 שעות. יממה פלוס! דרך ארוכה וחסרה ממאגרי האנרגיה שבנו אותי בתמונה הלבנה.
אז 'מה נשתנה'  בין התמונה הלבנה לשחורה? אני לומדת לא מעט על עצמי מהאתגרים שאני בוחרת ומהתהליכים שאני עוברת. אני יודעת  שאני מדברת על עולם של ריצה, אבל כל החוויה הזאת, היא  כל כך הרבה מעבר לריצה, כל כך הרבה מעבר לפיזי. לא בכל המקומות התשובה היא חד משמעית. אין נכון ולא נכון. מדובר על הרבה הבנה. הבנה שאני בעיקר צריכה ללמוד להתנהל נכון יותר בסיטואציה. אבל…. וזה אבל גדול מבחינתי, אני חושבת שהבסיס להמון מהדברים… המילה שעלי לחרוט בגדול על העשייה  שלי, היא: וויסות! – חשובה לי האנרגיה האנושית שעל המסלול. היא ממלאת אותי ובונה אותי. אך עלי לשמור על כך שיצר התחרויות יהיה על אש נמוכה ולא יתפרץ מדי לאור האנרגיה. וויסות – במירוצים ארוכים שכאלו צריך לשמור על כוחות, לרוץ בצניעות ולתת את הכבוד לקילומטרים ולשעות הרבות שבפתח. לזכור שאם מישהו פתח מהר מדי בשעות הראשונות… יש דרך כל כך ארוכה וזה יכול לבוא בעוכריו. וויסות. – תזונה – בלי דלק לגוף אני לא אוכל להמשיך להתקדם. אז בין המון למעט מאד – אני צריכה למצוא את המינון הנכון. וויסות. – יש לנו רק ניסיון אחד עם הגוף שלנו בשעת המירוץ. אם לא אשמור על הגוף, יהיה כאב ומפח נפש, וזה לא בר תיקון במירוץ. וויסות. אז אני מסתכלת על שתי התמונות הללו וכל אחת מהן ממלאת אותי ברגשות אחרים. האושר של ה'לבנה' כל כך מוכר לי. תמונה יפה. אני מתרפקת על החיוך הגדול והמאושר שבה. אני זוכרת את ההתרגשות מסביב וההתרגשות שבפנים. כולי מחייכת ומאושרת, ומרגישה את האנרגיות שמסביבי מקרינות אלי ומאושרות יחד איתי. התמונה השחורה, השקטה, תמונה מעט מטושטשת. מרגשת אותי לא פחות. הגעתי הפעם קצת יותר למודה מניסיון העבר, קצת יותר בוגרת. מעט יותר ממושמעת. מודעת לא מודעת לגודל המשימה שלקחתי על עצמי. יודעת שזאת רק תחנה בדרך ארוכה. מה אני רואה בתמונה? אני רואה ששוב הגעתי לקילומטר ה 200. שוב הצטלמתי. אבל הפעם, לקחתי בשקט שלוק מכוס תה חם וממותק והמשכתי אל תוך החושך, בידיעה רועמת שאני לבד על המסלול וידיעה צלולה שלפני דרך ארוכה ומורכבת כל כך על מנת לעמוד ביעד שלי. .

21 יולי 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »