למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה.

הרי ברור לי שהריצה עבורי היא לא הכמיהה לפעולה הפיזית-סיזיפית של הנחת רגל אחרי רגל והתקדמות במרחב. הריצה עבורי היא התקדמות, אבל אני חושבת שהיא התקדמות בעולם עמוק הרבה יותר. אבל באמת שלא עצרתי לענות על זה ברצינות, עד למרוץ האחרון.

48 שעות. מרוץ בצ'כיה. סוף חודש יולי. אני ועצמי. המטרות והיעדים שלי. החלומות שלי. ההתמודדות. האתגר. איתי במנשא גופי מטען של שנים, חודשים, שעות על גבי שעות של עבודה קשה והכל מתנקז ל 48 שעות של שיא. ובאירוע הזה היה רובד נוסף – יצאתי אליו 'self-supported' , במטרה להתמודד עם כל מה שיבוא, בעצמי, בדרכי, עם היכולות שלי.

לא פעם אני שואלת את עצמי – האם זה הגיוני שכל כך הרבה עבודה מכוונת לנקודה אחת בזמן ובזה זה מסתכם. האם הגעה למספר יעד שקבעתי או אי הגעה אליו זה המדד היחיד להצלחה או כישלון של העשייה שלי? ולכל זה מצטרפת השאלה האלמותית, אותה שואלים אותי לא פעם – 'למה'? למה אני עושה את מה שאני עושה. שאלה עליה אני תמיד עונה בכנות שאין תשובה אחת. אין משפט שמסכם את כל הדבר הגדול הזה. וכן, התשובה יכולה להשתנות מיום ליום, מתשובה בשעת מירוץ או אימון, לתשובה בזמן בו אני שנייה לפני הרדמות בלילה או קמה בבוקר. אבל מסתבר שמתישהו צריך היה להתמודד עם זה לעומק.

רגע חזרה לאחור – נובמבר 2020, עמוק בתוך הקורונה ובגללה, עשיתי מירוץ סולו של 6 ימים בתל אביב. זכיתי שילווה אותי באתגר הזה העיתונאי היקר והאהוב עידו סולומון, לטובת כתבה לאולפן ששי בערוץ 12. עידו, שנשאב למירוץ, בילה איתי יומם ולילה ורץ בעצמו קילומטרים רבים.  לא פעם הוא הופיע מולי בהפתעה ברגע כלשהו, בוקר או לילה, שמש או גשם ובסבר פנים רציני יותר כשהיה לי קשה או מחויך יחד איתי, שאל את השאלה: 'אבל למה את עושה את זה?'. וכל פעם עניתי לו משהו אחר שהתאים למצב הצבירה שלי באותו הרגע. וזה כלל גם: להגשים חלום. זה מדליק אותי. זה מאתגר אותי. אני קצת תחרותית. לקרוא תיגר על  הגוף ועוד ועוד. וכן, עוד תשובה שהוא אמר לי אחרי המרוץ שהיתה קרובה לליבו במיוחד – 'יש פה ענין של תשוקה. של פשן. יש משהו בלשבור שיאים, בלעשות משהו שהוא גדול מהחיים'.

אבל באמת של החיים. אני לא חושבת שעצרתי להתמודד עם ה'למה' ולהבין אותו באופן עמוק עד עכשיו. אז עכשיו כנראה אחריי הרבה התבשלות זה הגיע. הדרך לתשובה עברה בשתי שיחות, שהיו עבורי טריגר נוסף לחשיבה.  מרוץ 48 שעות בצ'כיה – שיחה ליממה. כל אחת מהן התרחשה במרוץ האחרון ולכל אחת מהן ולמי שנכח בשיחה היה ויש תפקיד חשוב בחשיבה שלי ובתשובה שלי ל'למה'.

הזנקה למרוץ 48 השעות בקלדנו – צ'כיה

יממה ראשונה. שיחה ראשונה. היממה הראשונה היתה כהרגלה מורכבת ומגוונת. למרות הקשיים האובייקטיביים השונים הטבעיים ולמרות שלא הצלחתי לנוח במנוחות הקצרות אליהן יצאתי, עדיין הגעתי למרחק אליו שאפתי – 170 ק"מ. יממה זו כללה רכבת הרים רגשית שהצריכה התמודדויות שונות, רובן אני מול עצמי – בדיאלוג מעודד, דיבור עצמי, במציאת הפתרונות בכלים שונים שצברתי עם השנים. אני לא נכנסת לתיאורים הטכניים כך שלעתים נראה שהכול רומנטי ונעים שכזה, אבל זה לא. יש קושי פיזי, יש התמודדות עם חום או קור, עם חוסר נוחות בבטן בגלל תזונה שיש להקפיד עליה, עייפות ועוד. ומול כל זה יש את הראש שמניע את כל המערכת להתמודד. כן, ויש גם את האתגר הפיזי של הגוף שבתנועה מתמדת.

בדיעבד, אחד הטריגרים ל'למה' שעלה בי, הופיע בזמן שיחת לילה ארוכה עם קובי, המאמן, שיצא לו לאימון לילי ורצה לשמוע מה שלומי. שיחת הטלפון עם קובי, היתה לערך השיחה היחידה שערכתי במהלך המרוץ והיא הגיעה מהמקום בו קובי ביקש לסייע ברגעי החושך המחלישים של הלילה. מכירים את הקטע הזה, שקורה למישהו יקר לכם משהו, אבל מרוב דאגה אתם כועסים עליו?  אז זה בערך מה שקרה. קובי טלפן בנקודת זמן בה הייאוש שחלחל בי העלה שאלות קיומיות, ביניהן על העמידה ביעד שלי, ועוד שאלות שעלו מעייפות מצטברת משעות רבות במרוץ וכפי הנראה גם בגלל המטען הרגשי עמו הגעתי למרוץ. כל זה התפרץ בתשובה להתעניינות של קובי במונולוג כועס שהוטח כלפיו, שהורכב בעיקר משאלות ששאלתי את עצמי באותו השלב: 'מה אני מנסה להוכיח?', 'למה אני פשוט לא הולכת מכאן, הרי הגעתי בעבר להישגים מרשימים' ושאלה שאני לא שואלת את עצמי וכפי הנראה הגיע הזמן להתמודד איתה – 'למה אני עושה את זה?'.

אני לא באמת ציפיתי לשמוע מקובי את התשובות לשאלות האלו, אך הוא היה שם כמו בד קנבס שספג את המשיכות העזות של העייפות הכואבת והבועטת שלי. הוא היה בתפקיד מכיל, ניסה בשקט שלו להציע דרכים להתמודד, שאל כיצד הוא יכול לעזור, אך בדיעבד אני חושבת שהשאלות שהטחתי בו בקול רם, לא באמת חיפשו את התשובה הקונקרטית. הן הופנו ממני אלי. אך הוא היה שם בצד השני במקום שמנסה בטוב להכיל ולסייע.

יממה ראשונה – לא, אין לי תמונה מהשעות של החושך

יממה שניה. שיחה שנייה. חשוב לי להסביר שיש שאיפה ומאמץ גדול לסיים את היממה הראשונה, ובטח כשכל כולי הייתי מכוונת להגיע ל 170 ק"מ. אבל אז מגיע הרגע המיוחל הזה – מתחילה יממה שתיים ועמה התובנה ש… 'הי, יש עוד יממה שלמה!'.  אז כן, יש עוד 24 שעות. כן, זה לא הולך ברגל. צריך להתניע הכל מחדש ולהמשיך. אני אשתף שאנשים ששמעו שאני טסה למרוץ של 48 שעות אמרו לי בלי להניד עפעף – 'קטן עליך, עשית כבר ששה ימים'. אז לא. אין דבר כזה 'קטן עלי'. המרוצים האלו הם מכבש פיזי, רגשי מאד משמעותי, הם מאמץ אדיר ובטח כשאני מגיעה אליהם עם מטרות משמעותיות.

היממה השנייה התחילה. הוזנק מקצה ה 24 שעות ואיתו נפתחו השמיים ומטח גשם בלתי ייאמן בחוזקו של כשעתיים החל. ואני בדרך צריכה 'להתניע' יממה נוספת. ואז, כאילו מישהו פתח ברז ענק והחליט למלא במהירות את 'אמבט' המרוץ. ניסיון מנוחה, שתוכנן מראש, של כחצי שעה באוהל לא צלח בתוך מטח הגשם הלא ייאמן הזה, אז פשוט יצאתי חזרה למסלול.

לקח לי שעות להבין את זה, אבל משהו קרה שם לרצי ה 48 שעות. התחושה שלי היתה כאילו מישהו 'החליש' את הקצב ומשהו דעך. כן, זה מוזר להגיד, אך במרוץ כמו זה, כשכל הרצים מצויים במרחב מוגדר, ניתן להרגיש את הקצב הכללי. כמובן שהיו גלים של קצב משתנה בשעות השונות, אך הרגשתי שמשהו קרה באופן כללי. אך העניין שלי בשעות האלו היה מול עצמי. משהו דעך גם בי. ושוב בטכניקות שונות של עשייה הצלחתי ככל יכולתי להניע את עצמי: שילובים של ריצה והליכה, אכילה של מזון שייתן אנרגיה או נחמה. התחברות למוזיקה שתעשה טוב או לחילופין היעדר מוזיקה. לרוץ לצד רץ אחר ועוד. אבל אני מבקשת לתאר שיחה שניהלתי כשעוד היה אור של בין ערביים בשבע בערב. כן, כך זה כשהשקיעה מגיעה לערך ב 21:30.

רגע zoom out. במירוץ ה 6 ימים האחרון שלי בהונגריה הכרתי רץ בשם בלדב סרז – הוא שייך לקהילת ה Sri Chinmoy, אותו גוף שמארגן את המרוץ בצ'כיה. כשהכרתי אותו בהונגריה וסיפרתי עליו לקובי, קובי סיפר לי שבלדב עשה בעבר את מרוץ ה 3100 מייל. אבל נחזור לענייננו לצ'כיה. הנה הוא, הרץ המיומן הזה, כאן איתי במרוץ במקצה ה 48 שעות. וגם הוא שראיתי אותו רץ יפה ביממה הראשונה, גם הוא עכשיו לעת ערב הולך בקצב מתון, בעוד אני משקיעה בהליכה מהירה ככל יכולתי בשילוב גלי ריצה. ואני מסתכלת עליו הולך ברוגע, ואז אני מסתכלת על עצמי פנימה ואני מרגישה את הכעס והתסכול שהגיעו לילה קודם והם הולכים וגדלים בי. ואיתם כעס כל כך גדול על כך שאני לא מצליחה להניע ריצה אפקטיבית כמו שאני רוצה, כזו שתיקח אותי אל השיא אליו אני מייחלת ועבורו עבדתי כל כך קשה.

בלדב סרז

בשלב מסוים האטתי את הקצב שלי ועברתי להליכה מתונה בקצב שלו, פניתי אליו ושאלתי אותו אם אני יכולה להפריע לו ולשאול אותו שאלה. והוא בתשובה חייך וענה שכן. ואמרתי-שאלתי אותו: איך אתה מתמודד כשדברים לא צולחים לך? והסברתי. הרי ממש כמוהו בוודאי, עבדתי כל כך קשה לקראת המרוץ במטרה להגשים את עצמי והנה אני כאן והגוף כמו והחליט לא לזרום עם הרצונות שלי. אני לא פצועה, אין לי שריר תפוס, לא יבלת, אין לי שום הסבר פיזי להאטה שמתרחשת אצלי ובאותה הנשימה משהו לא מניע כמו שאני כיוונתי אליו ורוצה. ואני כולי הר געש של תסכול וכעסים, מבעבעת לי כמו לבה רותחת. כל כולי רואה כיצד אני לא מגיעה ליעד אליו כיוונתי. ובנוסף, השקעתי כל כך הרבה מעבר על מנת להגיע למרוץ: זה כרוך בהשקעה כספית לא מבוטלת, טיסות, ימי חופש, התארגנויות, אוהל, ציוד ועוד…  אז איך הוא, רץ מיומן כמוהו, שעבר כל כך הרבה בחיים, הולך לו בנחת והרוגע נשפך ממנו. כן, כמו שאתם מבינים זאת היתה שאלה-אמירה מעט ארוכה, שלוותה בעיניים נוצצות ולא מגשם. ואז הוא ענה. אין לי דרך לשחזר כל מילה ומילה אך אנסה להעביר את רוח הדברים.

Acceptance – בלדב ענה שהוא מקבל את המצב הזה בקבלה מוחלטת, לדבריו – Acceptance.  הוא מקבל את זה. זה כרגע המצב, זה מה שיש והוא בוחר לראות את מה ש'יש'. הוא חי את הרגע והוא בתנועה. הוא עושה משהו שהוא אוהב. הוא מעריך את התנועה שהוא בה ואת המקום היפה שהוא בו ואת היכולת הזו שלו. זה ישמע לכם קלישאה ואפילו על סף דמיון מומצא שלי – אבל בזמן בו דיברנו השמיים חזרו שוב להתקדר, השמש בדרכה לשקיעה וגשם קל יחסית החל לטפטף. בשלב הזה הוא אמר בשקט בחיוך – 'עוד רגע אולי נזכה לקשת'. וכן, רגעים אחרי ומתוך היער בו אנחנו צועדים, התגלתה לנו קשת כפולה. ואנחנו הולכים. והוא מחייך. ואני רואה שהוא מתכוון לדבריו. והוא ממשיך ומספר שאת מרוץ ה 3100 מייל (מרוץ בארה"ב שמגיע לכמעט 5000 ק"מ. כן…) הוא עשה בחייו תשע פעמים. תשע פעמים! מרוץ שנמשך כמעט חודשיים. ואת המרוץ הזה הוא סיים באופן רשמי רק פעם אחת כאשר הגיע למרחק המיוחל.

והוא מדבר ואני מודה שתוך כדי הליכה אתו והקשבה לו אני מתחילה להרגיש את הקשרים הסבוכים של הכעסים שלי מתחילים להיפרם ולהירגע. האנרגיה שלו היתה מדבקת ומרגיעה. וכביכול מה שהוא סיפר עכשיו לא מובן לי בשום קנה מידה. להגיע למרוץ של 3100 מייל שמונה פעמים. להשקיע את כל כולו ולהיות בהתמודדות על המסלול 52 ימים כל פעם ולא להגיע לקו הגמר? לא 'לסיים'. לא 'להצליח'? לא להגשים את המטרה? והוא מספר לי את זה ומסתכל לי בעיניים, והוא מחייך וכולו ברגיעה ובטוב. ואני מסתכלת עליו ומבינה איך הדרך בה אני מסתכלת על העולם ושופטת אותי בו, והדרך הנוקשה בה אני מנתחת את עצמי וצולבת – זאת שפה אחרת לחלוטין. ואני נדהמת מהיכולת להשקיע כל כך הרבה משאבים מבלי 'להצליח' לעמוד בהגדרה של קו הסיום – וכל זה ללא תסכול וכעס. אבל הוא לא שם. הוא לא בשפה שלי. הוא מברך על היכולת שלו, על ההמצאות בחוויה, על מה שהעשייה הזאת מעניקה לו. ומרגע לרגע אני מרגישה שהדיאלוג הזה מפרק אותי מהכעסים שלי. והמילה שמהדהדת בי היא – acceptance. בשלב מסוים הגשם התחזק מאד והוא הלך לקחת מעיל גשם ואני החלטתי להמשיך ככה, כמו שאני. מרגישה מעט מבושמת ושיכורה מהשיחה הזאת. שילוב של השיחה, התשישות והרגשות הגואים. הרגשתי כאילו דיברו כאן שני אנשים שנמצאים בקצוות השונים של סקאלה אחת. זאת היתה שיחה מטלטלת ומפרקת רגשית עבורי.

שלוש שעות לסיום נפתחו שוב השמיים לעוד פרק זמן ארוך של מבול בשידור חוזר. בזמן הזה יכולתי לראות לא מעט אנשים מתחבאים מגל הגשם הנוכחי והמסלול התדלדל מכמות האנשים שבו. ואני המשכתי לי – שילוב של ריצה והליכה. ולמרות שידעתי כבר שעות שלא עמדתי ביעד שלי, התקדמתי על המסלול בטוב. אפילו במקום מעט מחייך אל הסיטואציה. מדי פעם מלמלתי לעצמי – acceptance. זה מעט הצחיק אותי אפילו. הגשם העוצמתי הצחיק אותי. הוא לא הפריע לי, לא תסכל אותי. קיבלתי אותו ואת המצב שאני בו. משהו נרגע בי.

סיום המרוץ ורגע העצירה היו מרגשים מאד עבורי. עצירה במקום אחרי שהייתי בתנועה 48 שעות. וכן, בכי של התרגשות, שלתחושתי היה בו הרבה מעבר להתמודדות הפיזית. בדיעבד ברמה פיזית זה היה אחד המירוצים שיצאתי ממנו הכי בטוב – ללא פציעה, ללא כאבים שיש לי תמיד ברגל שמאל (ה'זץ' המפורסם שלי), לא הרגשתי שרירים תפוסים. לא היה משהו פיזי שהרגשתי שחסם אותי או עיכב אותי.

אני חוזרת ל'למה'

אני חושבת שלתוצאה הקונקרטית שלי במרוץ, עד כמה שיכולה להיתפס כמרשימה – 271.5 ק"מ.  מקום ראשון בנשים, ומקום רביעי כללי גברים ונשים יש משמעות, אבל היא לא העיקר. אז מה 'כן'?

פה מתחילה להגיע התשובה ל 'למה': אני חושבת שלמרוץ הזה, ובכלל לדרך שלי בריצה, היה ויש תפקיד עבורי וזה היה שם כנראה עוד הרבה לפני שהבנתי או הצלחתי לתמלל את זה לעצמי.

אני חושבת שהעובדה שיצאתי למרוץ הזה self-supported – אני עם עצמי, ללא שום מעגל תמיכה איתי שם – יש גם משמעות עבורי הפעם. זה המקום בו במאמץ הגדול והמתמשך הזה, מה שאני אצליח לעשות או לא לעשות עבור עצמי – זה מה שיהיה שם עבורי, לטוב או לרע. לא היה לי שם מי שינחם כשקשה, מי שינווט ויקשה כשאני תשושה מעייפות, לא היה מי שיקצר לי תהליכים ויסייע כשאני צריכה להחליף מביגוד רטוב לסט חדש של ביגוד בתוך אוהל שהוצף ממים. לא היה מי שייתן לי יד, יגיש לי חטיף ויעודד – 'זה יכול לעזור לך', או סתם יגיד מילה טובה ויחייך. לא היה שם מי ש'ינהל' את הסיטואציה איתי ויחשוב וייעץ על הטקטיקה בה כדאי לפעול כרגע.

הייתי שם עבור עצמי. בקושי ובטוב. בהחלטות מה נכון כרגע ומה יעזור. מה יסייע לי ומה יניע אותי. הייתי שם כדי לגרום לעצמי לעמוד ביעד של 170 ק"מ ביממה ראשונה. הייתי שם עבור עצמי כשהחלטתי שעכשיו צריך עצירה לעיסוי הרגליים (למרות הזמן היקר שזה גובה), כי זה יועיל לי אח"כ. הייתי שם עבור עצמי כשדברים השתבשו וצריך היה לפתור. הייתי שם באנרגיות הטובות שהצלחתי לגייס בדיאלוג עם רצים ועם צוות המירוץ. הייתי זאת שהאטה מהקצב כדי לקיים שיחה משמעותית. הייתי זאת שניחמה את עצמי כשהבנתי שהיעד לא מושג, אך גם זו שהצליחה להניע הלאה כדי להמשיך ולראות 'מה כן'. הייתי שם כל כולי בפסטיבל המורכב הזה של – פיזי – רגשי – שכלי. ואת המרוץ הזה סיימתי בריאה, עומדת על שתי רגליים, מרגישה טוב, וכן, עייפה. והתמודדתי ישר עם ההמשך הפחות נוצץ – של לארוז את הביגוד, הציוד שבאוהל תוך כדי גשם ולהמשיך הלאה.

48 שעות. נגמר

אז 'למה'?

אני מאמינה שתפקידנו בחיים להתקדם כל הזמן – ללמוד, להתפתח, להשתפר. יש כל כך הרבה צורות בהן ניתן לעשות זאת והשונות הגדולה בין בני האדם מייצרת דרכים שונות לעשייה, למידה והגשמה. הריצה היא דרך אחת שלי.

אני מאמינה שמי שאני  כ'גלית' שרצה, משליך באופן הוליסטי על 'גלית' ואופן החשיבה והפעולה שלי במשימות החיים האחרות.

הריצה עבורי היא ההתמודדות שלי עם תהליכים בחיים ומלמדת אותי איך אני מתמודדת עם קשיים.

אני מאמינה שבחוויות סביב הריצה שלי יש לי הזדמנות ללמוד על עצמי. יש לי הזדמנות לפתח את עצמי.

הריצה עבורי היא מקום של למידה  גם במקומות של חוסר הצלחה, שאיפה לשיפור והצלחה.

הריצה עבורי היא השתקפות של האמונה שלי בעבודה קשה, התמדה, למידה, שיפור, ביקורת עצמית.

הריצה היא מפלט בו יש לי מרחב של חשיבה – על ענייני היום יום וגם על דברים שלא חשבתי שאחשוב עליהם.

הריצה היא המקום בו אני נהנית מהדברים ה'פשוטים' של החיים שלא תמיד יש לנו פנאי לראות ואני פוגשת אותם תוך כדי.

הריצה היא מקום בו אני לומדת על עצמי, על תהליכי החשיבה שלי, על המנגנונים שבי.

הריצה היא מראה להתמודדות הפיזית, רגשית ומחשבתית שלי.

הריצה היא המקום בו תהליכים והתפתחויות שחלים בי במרחב הריצה, זולגים וחיים גם במרחבי חיים אחרים שלי.

היום יותר מתמיד אני מבינה שלריצה היתה ויש תפקיד הרבה יותר גדול ממה שחשבתי.

אז אחרי הרבה מאד שנים בהן רצתי והתמודדתי עם כל כך הרבה בדרך, כנראה שהגעתי למקום של להתמודד עם האמת.

גם של ה'למה' וגם הבנה גדולה יותר של התשובות.

ועכשיו הזמן שלי לעכל את זה.

18 באוגוסט 2023

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »

EMU 2022 – זמן לסיכום אישי

כחודש אחרי המירוץ אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתיישבת ומתחילה לכתוב מחשבות שעולות וצפות בי בהקשר של המירוץ. המחשבות נודדות מנושא לנושא מנסות לסכם,

קרא עוד »