ימי קורונה

בבוקר מוקדם, כשהודיעו בחדשות ש׳ממחר יש הסגר׳ ויש סיכוי שהמרחק שנוכל לצאת מהבית יעמוד על 100 מטרים, המחשבות התחילו להשתולל. לקחתי את עצמי, מעט מים ועפתי ליער בן שמן, מגרש המשחקים שלי, ש׳מתחיל׳ כקילומטר וחצי בלבד מפתח הבית שלי. למשך מספר שעות רצתי. הלכתי. הסתובבתי ביער. מתנתקת מה׳בחוץ׳ ושוקעת ביער, הולכת לי ׳לאיבוד׳ – כמו שאני כל כך אוהבת. נותנת לעצמי להסתנוור ולהתלהב מכל מראה שנגלה לי, גדול כקטן.

לכל שביל ופנייה שלא הכרתי (ויש עדיין כאלו), נכנסתי. התקדמתי עוד ועוד, מגלה אזורים צפופים יותר ומלאים יותר בירוק ירוק הזה. נשמתי את היער, את השבילים הלא מוכרים. צילמתי עוד ועוד. צילמתי את קרני השמש מבעד לענפי העצים, נשכבתי על האדמה לצלם פטרייה שהציצה מתחת לגזע שכוב. ליטפתי בעדינות פרחים שחלפתי לידם (זאת לא נחשבת הטרדה כי היו שם עוד מלא פרחים), הקשבתי לרחשים של הרוח העוברת בעצים.

נשמתי. בעיקר נשמתי את הירוק ירוק הזה. טבע חי וצועק ונושם וקיים. ניסיתי להבין אם המצב הזה באמת הגיוני, ועניתי לעצמי במחשבות שזאת פרידה זמנית. אז… זהו… זה לא הגיוני. אבל זאת המציאות. זה מה שכפי הנראה המציאות מחייבת בימים אלו. ומאז ועד לרגע זה, ולא ידוע עד מתי, זאת המציאות.

בקילומטרים האחרונים, באחד הסינגלים, בזמן שהתחלתי לצאת מהיער, החלטתי שאני לוקחת איתי מזכרת מהיער. מזכרת שתהיה מול העיניים בתקופה הקרובה ותזכיר לי את היער. אז אספתי לי מאדמת היער איצטרובל גדול, איצטרובל בינוני ואיצטרובל קטן. החזקתי אותם בידיים, מיששתי אותם והבאתי אותם איתי הביתה.

מאז, המציאות היא מציאות של בית ושל רדיוס של מאה מטרים. זה אזור המחייה שבו, כמו רבים אחרים, משפחתי ואני חיים.  ובהם, אני עושה גם את אחד הדברים שגורם לי להרגיש הכי חיה שאפשר, הריצה והאימונים שלי. ולמרות שהיער מצוי במרחק ראייה, אני נעה רק במסגרת הכללים המותרים במגרש העירוני שלי. זה לא אופטימלי. לא מתקרב להיות. אבל זה מה שיש ועם זה ננצח.

במקביל לתנועה, אחד הדברים הנוספים שחסר לי כל כך זה הטבע שכל כך דומיננטי בחיים שלי. הטבע הגדול, הפתוח, הצבעוני והבועט. זה שרואים בו את הזריחה כשהיא רק מפציעה וצובעת את השמיים והעננים. אבל אין.

אז אני מנסה כל יום למצוא ולהמציא מחדש את היופי והטבע ברדיוס שלי. עושה זום-אין על מה שמסביבי. וגם אם זה טבע מתורבת, עדיין – הפרחים בעציצים נפתחים לאורה של השמש. קורים סבוכים של עכביש פעלתן נגלים מבין העלים. הדבורים מזמזמות סביב פרחי עץ הקלמנטינה. החתול משתזף בדשא ומאיים על חשופית שנקלעה לצערה הרב לסיטואציה. טבע אחר. עדיין טבע. עדיין יופי.

בתחושה שלי, החיים בגדול הפכו לשקטים יותר. פחות בתזוזה. יותר מכונסים. מבט לרחוב מגלה מדרכות נטושות כמעט. העשייה היום יומית העמוסה נעצרה. האנשים הרבים שסובבים אותנו ביום יום במימד הפיזי, המוחשי, לא נוכחים באותו האופן. רגעים יש תחושה של mute מסוים, מהמון דברים שהיו חלק אינטגרלי מהחיים שלנו.

ואני מתעלמת ברגעים אלו של כתיבה, ברשותכם, או שלא ברשותכם, מהתמונה הגדולה והמורכבת של המציאות שלנו – מה׳מצב׳. מהחדשות. מהכלכלה. מהבריאות. מהאבטלה, מ׳היציאה מזה׳ מהיום שאחרי ועוד שכאלו. למה? כי זה קיים כל הזמן. חזק, כואב, עוטף ונוכח יותר מאי פעם. וכי מעבר לחדשות ולמחשבות ולחששות, צריך גם לאפשר לעצמנו לנשום בזוויות האחרות של החיים.

אז אני קמה בבוקר. מוקדם מאד בבוקר. מתאמנת בגבולות המותרים. ואז השמש זורחת ועולה ואני יוצאת אל החצר. מחפשת זווית חדשה – קרן של שמש על ענף של עץ לימון. פרח, עכביש, דבורה. חלקיקים של טבע שממלאים את הלב באנרגיה טובה. וליד הטבע המתורבת שלי אני פוגשת בשלושת האצטרובלים, שמזכירים לי את היער ושבסך הכול מדובר בפרידה זמנית.

9 אפריל 2020

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »