זאת ילדתי השנייה

בעוד מספר ימים, טל, 'הילדה הקטנה' שלנו, תחגוג את יום הולדתה ה 14. את טל 'קיבלתי' במתנה יום לפני יום הולדתי. וככל שיום ההולדת שלה מתקרב, אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליה (קצת מלמטה, מאחר וגם היא כבר יותר גבוהה ממני) ומתפעמת מהנערה המדהימה שהיא הפכה להיות.

תקופה שכזאת היא תמיד תקופה בה אני נודדת עם המחשבות שלי.

פעם אחת, אני נודדת לאלף הקודמת בה אני ילדה בתוך המשפחה הגרעינית שלי ושוקעת במחשבות על הקשר שהיה ביני כילדה/נערה להורי בשגרת היום יום. ופעם שנייה, מחשבות על המשפחה שלנו כיום.

אנחנו כהורים מול הבנות והקשר שלי כאמא איתן. וכמובן איך כל זה מתחבר לעולם הריצה שלי, שמתקיים בסימביוזה עמוקה ובלתי נפרדת בתוך  המירוץ המשוגע הזה של חיים, קריירה ומשפחה.

מחשבה בלתי נמנעת שמעסיקה אותי היא – בעולם בו הריצה תופסת מקום כה דומיננטי בחיים שלי, איזו אמא אני עבורן.

האם אני אמא טובה דיה למיה וטל, מה הן לוקחות איתן מהעשייה שלי והאם העשייה הזו שלי פוגעת בהן או תורמת להן.

אבל כדי להגיע לסוף, אני אתחיל בהתחלה. כשהתחלתי לרוץ הבנות היו קטנות וגם אני הייתי בעולם של צעדים ראשונים של גילוי הריצה. ככל שהן גדלו גם התחביב שלי הלך והתפתח והמשפחה כולה עברה התאמה 'טבעית' שכזו: אני רצה מוקדם בבוקר, חגי עם הבנות, ותמיד תמיד אני חוזרת לפני שהן קמות והבית מתארגן ליום חדש, כאילו רק הרגע כולנו התעוררנו.

המעבר למרחקי המרתון, היווה את הקפיצה המשמעותית הראשונה שלי. רצף האימונים הפך למשמעותי ועמו גם הגיעה אלי העייפות של סופי השבוע ואפילו לפעמים 'נפילת סוכר' במהלכו של יום עבודה. אני קוראת לשלב זה 'שלב הביניים' שלי, בו הגוף והנפש שלי התחילו ללמוד את השגרה המאומצת של החיים ה'חדשים' – שילוב הריצה בקריירה עמוסה ועמה שילוב של חיי אחר הצהרים עם הילדות, החוגים, הבישולים, המטלות, ה'ביחד' ועוד.

הפרק ההתפתחותי הבא היה במעבר לריצות האולטרה-מרתון. בעייני, זו התקופה בה הכי הרבה התעצבתי כרצה והריצה הפכה למשהו עמוק יותר ומשמעותי יותר בחיי.

כשאני מסתכלת לאחור על שלוש השנים האחרונות, אני רואה תקופה של שיא. שיא בקריירה עם עשייה אסטרטגית, מרגשת, מאתגרת, מאומצת, חוצת מדינות, חוצת חברה, עם ממשקים של חברות בינלאומיות, ממאקרו למיקרו, עשייה שעוסקת בעולם של יצירה, עיצוב, שיווק ופרסום – ממש כמו שאני אוהבת.

במקביל, שלוש שנים אלו היו שנים בהן כמעט מדי שנה, הצבתי לעצמי יעדי ריצה מאתגרים. בלי וויתורים ובלי הנחות. אז אם נתתי את ה 100% שלי בעבודה ואת ה 100% שלי בריצה, האם נשאר לי עוד 100% בשביל המשפחה? ובשביל להבין את זה אני צריכה להביט בעצמי במראה ולנסות להבין מה המשפחה קיבלה ממני.

אז איזו אמא אני בחיי היום יום?

כיום, אני אמא שקמה מוקדם מאד בבוקר. יוצאת לדרכי וחוזרת סביב 7 בבוקר כשהבית כולו פקוח עיניים. אז, נכנסת הביתה אמא מיוזעת מהשמש שכבר שלחה קרניים וחיממה, או רטובה מגשם, לפעמים עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים וזיק של שמחה בעיניים, או עייפות, נותנת מבט חטוף בשעון לוודא שהיה מה שהיה…  באותה המשימתיות מתחיל 'נוהל קרב' של הכנת אוכל לבני הבית ליום ארוך של עבודה ולימודים ושאר התארגנויות, ועוד לפני שאני מספיקה לשים לב, בני המשפחה כבר פורשים כנפיים לעיסוקי היום יום שלהם ואני איתם.

במהלך יום העבודה אני שקועה ומשימתית באותה המידה ולפעמים מוצאת את עצמי בשתיים (במקרה הטוב) או בחמש או בשבע או בתשע בלילה ומבינה שיש חיים שם בחוץ… ואז הביתה. וכן, בואו נודה, הכניסה לבית זו כניסה ליקום מקביל ששואב לצרכים ולדינמיקה משלו. לעתים אני מסתכלת ימינה ושמאלה והבית ריק.  כל אחת מהבנות בחיים מלאים משל עצמה, עם חוגים, חברים ועוד.  לפעמים הן בבית בעניינים שלהן, אז אני מנסה להשיג איזה פלח של תשומת לב. הערב יורד… ועמו העייפות שמתפשטת לה בכל הגוף. וכן… לפעמים אני הראשונה שהיום הסתיים אצלה עוד לפני שאני בכלל מודעת שזה קורה בפועל. זאת השגרה. ארצה או לא, היא פה.

יש משהו שמלווה אותי, ולתחושתי מלווה כמעט כל הורה, לאורך השנים מאז שאני אמא. קוראים לזה 'רגשות אשמה'. המחשבות שמעיבות ומציקות: האם אני מספיק בבית. האם אני מספיק איתן. האם אני מפספסת משהו. האם אני מספיק שם בשבילן. האם אני אמא טובה?  האם אני אמא פחות טובה או נוכחת בגלל הריצה? ואיך בעצם אני יכולה לדעת איזו אמא אני…

אז איזו אמא אני – רגעים שכאלו –  1…

מקרה שקרה…  לפני כשנה הבנות טלפנו אלי בצהרי היום עם השאלה המוכרת בוודאי לכל הורה (בבקשה תגיד/י שזה קרה גם לך): 'אמא, מה יש לאכול?'… ואני, בעיצומו של היום, תופסת את הראש ומבינה שבטירוף של השבוע, לא הספקתי לבשל. 'תאלתרו', אני אומרת להן ובולעת באותה הנשימה איזו גלולה וירטואלית מרה. וכן. זה ישב לי כבד מאד בלב. אני מודה, זה קרה יותר פעם אחת.

כמה ימים מאוחר יותר, נסעתי באוטו עם 'הגדולה', העונה (לפעמים) לשם מיה, אז כבת 17. והמחשבות ורגשות האשמה על שיחת הטלפון ההיא, או מה שעומד מאחוריה, ישבו לי כבד מאד בנשמה והתחילו להציף.

מחשבה ועוד מחשבה שם בנסיעה לעת ערב והנה זולגת לה דמעה.

מיה הסתכלה עלי בתדהמה ושאלה: 'אמא, את בוכה?'. אז עניתי שכן ולשאלתה הסברתי כי מעציב אותי שאני מרגישה שלעיתים אני נעדרת בגלל העבודה.. או שלא הגעתי לכל מטלות הבית בגלל העומס והעייפות והנה הן מול המקרר בצהרים עם סימן שאלה גדול על הפנים. אני עונה לה ודומעת.

תשובתה של מיה הציפה אותי, ריגשה אותי וגרמה לזליגת דמעות מואצת אף יותר: 'תגידי, את אמיתית? הכל סבבה' (טוב… זאת השפה שלה) והמשיכה שהן עצמאיות, ושהספגטי זה לא מה שחשוב, ושאני אסתכל במראה ואראה מי אני ולאלו הישגים הגעתי… וסיכמה את הנושא ב: 'אז אין ספגטי!'.

המילים שלה חיממו לי את הלב וריגשו אותי. מאד. מצד שני אני יודעת שהאמת מצויה אי שם באמצע. ושבוודאי יש מקומות שהמשפחה נפגעת מהעיסוק שלי בריצה שמתווסף לעומס ועייפות של מירוץ החיים.

אז איזו אמא אני – רגעים שכאלו – 2…

אני אמא שחוזרת מאימון בוקר של שבת… וישר מחפשת מי יצא איתי לחפש פטריות. או חרדון. או רקפת ראשונה לעונה. או תורמוס. או עננים מהממים. או גלים בים. או מעין נובע. או טיפות על עלים. או… (הבנת את הכיוון)  וכן… אני 'גוררת' אותם איתי. ואם יורד גשם… 'אז קצת נרטבים'. ואם צריך לטפס לקצה ההר, 'אז מטפסים'. ואם יש בוץ, אז משתדלים כמה שפחות לבצבץ….  כן. הרגעים האלו שאפשר להיות יחד בטבע. קצת לפטפט. קצת ליהנות מהנוף.  ועוד קצת לפטפט. להיות יחד. ולפעמים אפילו לבדוק את המטעמים אצל הגזלן ביער בן שמן. רגעים שהם איים של הנאה משותפת.

אני אמא שמנסה, ככל שמאפשרים לי ומשתפים איתי פעולה, לנסות ולמצוא רגעים של יחד. בין אם לשבת על חליטה משותפת בבית קפה, יציאה להליכה או ריצה קצרה משותפת ליד הבית, צפייה בתכנית ממש דבילית או בישול של מתכון מוזר כזה או אחר. ככל האפשר.

אז איזו אמא אני – רגעים שכאלו – 3…

כן. אותם לילות (לא חייבים לפרט את השעה… ממש לא! באמת שלא… ) ששמוליק (החתול) ואני נרדמים על הספה… מכורבלים יחדיו בשמיכה… הוא מגרגר ואני… לא. והבית מתנהל מסביבנו… כן. 'קוראים לי גלית, ואני אמא שלפעמים 'הולכת' לישון לפני הילדות שלה'. כי הבטרייה פשוט נכבית והשעון והראש כבר מוכנים ליקיצה של מחר לפנות בוקר, ליום חדש.

אז מה השפעתה של הריצה על המשפחה ואיזו אמא אני?

הריצה היא חלק משמעותי מחיי. היא מחייה אותי וממלאת אותי באנרגיות גדולות… היא גם מעייפת אותי. היא מעסיקה אותי פיזית ומעסיקה אותי מחשבתית. הריצה מוציאה ממני צדדים ילדותיים ומאידך מוציאה ממני צדדים תחרותיים. היא משפיעה על מה שהבית אוכל, משפיעה על מצב הרוח. היא משפיעה על מי שאני כאדם ואיזו אמא אני. אבל היא כבר חלק ממי שאני. הריצה היא אני.

אבל גם אחרי כל שנכתב כאן, אני לא באמת חושבת שאני יכולה לשפוט בעצמי איזו אמא אני. אני יכולה רק לקוות. אני יכולה לקוות שהבנות שלי רואות את ההשקעה, את התשוקה, את ההתלהבות, את העבודה הקשה, את הרגעים הקשים, כישלונות  וגם את ההצלחות – בכל תחומי החיים.  שהן רואות שהחיים שלי מלאים לא רק במשפחה ובקריירה, אלא גם ב'תחביב' שהוא כבר חלק ממני ובלעדיו אני…

אז ילדה שלי. טלטול. גור שלי. שנייה לפני יום ההולדת שלך… אני רוצה לקוות שאת יודעת שאני תמיד שם בשבילך, אני יכולה רק לקוות שאני משמעותית עבורך. אני מתנצלת על הבקרים שאני נכנסת הביתה ומתעקשת לחבק אותך כשאני מזיעה. או על כך שאני מתעקשת, כשאת עוד עם עיניים עצומות משנת הלילה, שתרגישי כמה היד שלי קפואה, תוך מאבק עיקש להניח את ידי על הבטן החמימה שלך. אני מתנצלת על המאכלים המוזרים שאני מכינה ועל אלו שלא הספקתי להכין.

אני מתנצלת על כל הבקרים שאני גוררת אותך לפינות נידחות ביער או במעלה של איזו גבעה וזורקת לך 'יאללה לטפס'… בעוד את נותנת בי מבט תמה ששואל ללא מילים 'מה יהיה???'

אני מקווה שעוד כמה שנים, כשתהיי אמא צעירה (לא למהר בבקשה!) תיזכרי בכל הרגעים הללו, הטובים יותר והטובים פחות, ויהיה לך חיוך גדול על הפנים ותצקצקי לעצמך ותגידי: 'יא… איזו אמא יש לי'.

אוהבת

אמא

1 פברואר 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »

על חֶמְלָה וחיות אחרות

חֶמְלָה – רַחֲמִים, רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲדָה וְרָצוֹן לַעֲזֹר לַזּוּלָת בְּצָרָתוֹ. האם יש בכם חֶמְלָה כלפי עצמכם? חכו שניה, עוד מעט נחזור לחֶמְלָה. הריצה הפכה עבורי

קרא עוד »