הריצה – המסע שלי אל עצמי

אני מוצאת בריצה שקט. אני מוצאת בה ריגוש. פנימי וגם חיצוני. אני מוצאת בה מקום לחשיבה וחיפוש פנימי. אני מוצאת בה תשובות לשאלות ששאלתי ולכאלו שעוד לא חשבתי עליהן. באמצעות הריצה אני נפתחת ליופי שבחיים, מעבר למה שרואים ביום יום. אני נחשפת לטבע בשעות לא שעות, אם בזריחה ואם בשקיעה. נחשפת אליו במרחבים, ביערות, בים, בגדול ובחלקיקים קטנים ואפילו נהנית מפיסת שמיים וקרן שמש שמבצבצת בעיר. כשהריצה נעדרת ממני אני מרגישה חסרה, לא מלאה. כשהיא שם אני מלאה באנרגיות. אני מוצאת בריצה אתגר פיסי ומנטלי באמצעות מסעות עליהם אני חולמת. כן. הריצה עבורי היא גם מסע. ועל המסע הזה אני רוצה להרחיב.

כשמתבוננים מהצד על אדם שרץ, הריצה יכולה להיתפס כפעולה פיזית, מכנית, בסיסית. תנועה והתקדמות טכנית. יכול להיות שכך זה גם החל אצלי, אבל לאורך הדרך, אני לא יודעת להצביע בדיוק על נקודת הזמן המדויקת, משהו שם השתנה עבורי. המסע שלי הפך לאחר. העשייה השתנתה ועמה העומקים של הדבקות, ההנאה וההגשמה.

כשאני מדברת על המסע שלי, אני מחלקת אותו לשני חלקים. יש את תקופת האימונים, הארוכה והמפרכת ויש את היעד, מירוץ המטרה.

תקופת האימונים, יום אחרי יום, אימון ועוד אימון. כמו חלקים קטנים ורבים של פאזל שמזיזים, מקרבים ומכוונים אותם במלאכת מחשבת עד שמגיעים לתמונה המלאה, הפאזל שעומד מוכן ומושלם. תהליך בניית הפאזל לוקח זמן. זמן של לימוד, שעות רבות של השקעה והתמדה. עם סיום הרכבת הפאזל, מגיעים לתמונה המלאה, זה מירוץ היעד שלי, המטרה אליה אני מכוונת. על מנת שהמסע יהיה מושלם, אני משקיעה ומחויבת הן לדרך והן למירוץ עצמו. זאת אני. את זה אני מחפשת. את העשייה העמוקה, המדוקדקת, הסיזיפית לעיתים, שנבנית והולכת עד רגע השיא. עשייה שמערבת רגש, השקעה ובניה עד לרגע המיוחל – עמידה על קו הזינוק והיציאה לדרך. אותו רגע משמעותי שכל העבודה הקשה וההתרגשות מתנקזים לנקודת זמן קצרה יחסית אך אינטנסיבית, חזקה ועוצמתית.

ביולי האחרון חוויתי שיא מבחינת העשייה שלי. מירוץ רב-יומי של 48 שעות. המנצח הוא זה שיגמע את המרחק הגדול ביותר. היריעה קצרה פה מלהכיל את כל שהתרחש במירוץ, את זה אשמח להרחיב בפעם אחרת. אך בגדול, זה היה אירוע מדהים ומשמח ובאותה נשימה, אירוע מורכב, חזק ומטלטל פיזית, מנטלית ונפשית. במירוץ זכיתי במקום השני מבין הנשים, עם 281.6 ק״מ. תוצאה שמיקמה אותי במקום ה 11 בעולם לנשים במרוצי 48 שעות בשנת 2018 ומיקמה אותי כישראלית שרצה עד היום את המרחק הארוך ביותר במירוץ.   אבל ברמה האישית שלי, בדיעבד, הפאזל לא היה שלם. העשייה וההתנהלות שלי במירוץ לא הייתה כשם שתכננתי. לאחר ששקעו האנרגיות מהמירוץ, עת סיכמתי ולמדתי איך התנהלתי במירוץ, התובנה עמה יצאתי הייתה שיש מה לתקן ולשפר על מנת שאוכל להרגיש שלמה.

לפני מספר ימים יצא לי לספר על ההתמודדות במירוץ מול קבוצה של מאמנים ורצים. בין היתר עלה גם הנושא של הסבל והכאב שהגיעו בשלבים האחרונים של המירוץ, ונשאלתי מדוע אני עוסקת במשהו שכרוך בכאב והאם לא כדאי היה לעשות משהו אחר או פשוט להפסיק.

התשובה יצאה החוצה ממעמקי גופי ונפשי בטבעיות כמו שטבעי לי לנשום. כל אחד בוחר בחיים שלו את השבילים בהם הוא צועד.  ואני, מעבר למשפחה ולקריירה, מצאתי שביל, דרך לא סלולה, שההתקדמות בה, צעד אחרי צעד, מרגשת, מאתגרת ומחייה אותי.

בחרתי בדרך לא פשוטה. אתגר פיזי, מנטלי ונפשי ואני בוחרת להתמודד במרוצים מאתגרים. היום יום שלי אינו פשוט, אינו ברור מאליו. למדתי לחיות באופן שבו הכל ׳צריך׳ להיכנס למסגרת המוגבלת של ה 24 שעות. וכן, לעתים בשעות ערב אני נרדמת בשעה שמתאימה יותר לפעוט ולא ל׳אמא׳. אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם.

ויש עוד דבר… שלא כמו בפאזל שמתחבר לו בנחת על השולחן בסלון ואנחנו מחייכים, נינוחים… במעמד ׳חיבור הפאזל׳ שלי… אני מצויה באתגר פיזי ומנטלי קשוח. האתגרים שאי בוחרת  מצריכים מאמץ גדול. וכן, זה קשה. קשה מאד. לפעמים הפאזל לא מתחבר כמו שמייחלים ומתכננים. והתנאים הסביבתיים, מזג האוויר לדוגמא, אינם אופטימליים, בין אם זה חום כבד או גשם וקור. ולפעמים מעורב כאב פיזי, כשהגוף מגיע לדרגה שהוא רוצה לחדול, מצבים של תשישות ועייפות, רגעים בהם הראש מנסה  לשכנע להרפות… הכאב הוא  זמני, אך יכול להוביל לכך שהפאזל לא יושלם לתמונה המלאה והרצויה. ובדיוק לשם כך ביום יום שלי אני עובדת ומאמנת את הגוף והראש על מנת שכאשר אגיע לרגע השיא, אדע להתמודד בצורה המיטבית.

זו הדרך בה אני בחרתי. עשייה שהיא חלק ממי שאני. ואם אתן מבט לאחור לשנת 2018, הפאזל לא התחבר לו כפי שייחלתי ביעד שהצבתי לעצמי. ובהביטי לעבר היעד הבא, אני רוצה לראות את הפאזל מתחבר באופן שלם עבורי. זה עדיין יהיה קשה, אך צריכה להיות בי את היכולת להתמודד פיזית ומנטלית בדרך, באימונים,  שתביא אותי בסופו של דבר לשבת ביום שאחרי ולחייך חיוך פנימי וחיוך חיצוני גדול, ולדעת שיגעתי, עבדתי, התמדתי, העמקתי… והצלחתי.

אז בימים אלו בהם שנת 2019 נפתחת, אני בוחרת לחזור לאחור וללמוד את שהיה, להבין היכן הצלחתי ואיך ומה יש לשפר. ולהמשיך לעבוד באהבה והתמדה במסע שלי לעבר היעד הבא.

10 ינואר 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

בדרך המחשבה

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות. בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  כמה רציתי

קרא עוד »

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »