געגועים לשי – Life is good

מערכה ראשונה:

את שי ראשוני הכרתי בשנת 2013 במסגרת פגישת עבודה אצלי במשרד. זה הפגישה היתה על  נושא קרוב לליבו – שת"פ להבאת תיירות אופניים מחו"ל לישראל. הפגישה היתה רגילה לחלוטין, למעט העובדה ששי חשב שאני בכלל לא נחמדה – כך אמר לי במצמוץ עיניים שנים אחר כך. אבל זה לא הנושא פה. הפגישה הפכה לטובה יותר כשערן, הקולגה שהפגיש אותנו, אמר שאני רצה ושי איש ברזל. משם, כל מי שאוהב ספורט  יודע, השיחה יכולה רק להתדרדר. ואכן השיחה הוסטה לחלוטין לאהבה שלנו לספורט. הפגישה הסתיימה והחיים המשיכו במסלולם. אה כן, התחלנו לעקוב אחד אחרי השנייה בפייסבוק, לא מעבר.

מערכה שנייה:

הזמן עבר. יום אחד ראיתי באחד הפוסטים ששי חולה ב ALS  .ALS הינה המחלה הקשה ביותר מקבוצת המחלות הניווניות הפוגעות בתאי העצב המוטוריים. המחלה נדירה וחשוכת מרפא. במהלך המחלה נפגעים בהדרגה השרירים האחראיים על הפעלת הגפיים, הבליעה, הדיבור והנשימה, בסדר שאינו קבוע. אני מודה, באותו שלב בו המחלה התחילה להראות את סימניה בשי, היה בי חשש להתמודד עם שי פנים מול פנים. היה בי פחד להסתכל לשי בעיניים ולדבר עם אדם שמתמודד עם הידיעה שהוא חולה במחלה חשוכת מרפה. אבל ההיכרות שלי איתו בשלב זה היתה רק ברשתות החברתיות.

יום אחד, אחרי קריאת פוסט שלו, שלחתי לו הודעה במסנג'ר. ועוד אחת. ואחרי זמן מה ביקשתי להתייעץ איתו בנושאי ריצת מרתון. השיחה קלחה ומבין המילים התחלתי להכיר אדם תומך, חם, ציני ברמות קשות, גם רגיש, שנון, מבריק ועם הומור שאין דברים כאלו. באמת. לאט לאט השיחות נגעו בעוד ועוד נושאים. למשל, שהתאמנו עם אותו המאמן למרתון הראשון. שיחות על הילדים. העבודה שלו בקידום המחקר של ה ALS, העמותה, הופעות שהוא מארגן ועוד

מערכה שלישית:

יוני 2014.  מירוץ החברים של ALS – חגי, הבנות ואני השתתפנו במקצים של 2 ו- 4 ק"מ. אירוע משפחתי ואוהב, שמסתיים בארטיקים, בירות ואבטיחים – כיאה למי שיודע מה טוב בחיים אחרי מירוץ. אירוע שהכנסותיו הן תרומה לעמותה. בסוף המירוץ מיה, טל ואני חיכינו בסבלנות להגיע לשי, רצינו להגיד שלום ולהצטלם עם שי. מיותר לציין שמאז אותה פגישה במשרד לא נפגשנו פנים אל פנים. שלושתנו התרגשנו מאד. שי ישב בכיסא הגלגלים וקיבל שם בסבלנות את האהבה שהורעפה עליו מכל כך הרבה אורחים ומשתתפי המירוץ המיוזעים. בזמן הצילום, אני הייתי עם דמעות, ממש רציתי לחבק, ובאותה נשימה המעמד הזה היה לי מאד קשה. למחרת כתבתי לשי על החוויה שלנו. בתגובה שי ענה – 'ראיתי שאת רוצה לחבק, פעם אחרת, יש לנו את כל החיים". כן. זה שי.

שי, מיה, טל ואני

מערכה שלישית:

השיחות שלנו המשיכו, החיים התקדמו להם. אני לא אנסה אפילו לתאר את כמות הפרויקטים ששי קידם, כי היריעה באמת קצרה מלהכיל. בתקופה ההיא אני התחלתי לחלום על האולטרה הראשון שלי וגם זה משתלב בשיחות שלנו.  שי בתגובה ראשונה כשאני מספרת לו: "משוגעת". בתגובה שנייה: "למה לך? אני אאמן אותך למרתון ממש מהיר, כדאי לך". משם השיחה התגלגלה למי יותר תחרותי – שי או אני. היה דיון סביב הנושא. הוויכוח הסתיים בשורה תחתונה של שי – שגם אם הוא היה בחוג רקמה, הוא היה יותר תחרותי ממני ומנצח. ועל זה אגיד במילים שלו: נו שויין. הוא ניצח.

השיחות בהתכתבות המשיכו.  שי עם ההומור החריף שלו ובה בעת ברגישות וחברות גדולה. בנסיעות שלי לתחרויות בחו"ל תמיד התכתבנו לפני. הצמיד האדום של העמותה טס איתי לכל התחרויות ושי היה איתי בלב בנסיעות האלו. ותמיד חיכתה לי הודעה ממנו בסוף המירוץ.

המערכה של מרתון תל אביב 2017

אני רוצה להתקדם עם השנים.

2.1.2017 – שי שולח לי לינק לפוסט שלו על מרתון תל אביב, בו הוא מכריז שהוא הולך לעשות את מרתון תל אביב עם ידוענים כאלו ואחרים. ולי הוא כותב בהודעה:

שי: בפנים?

גלית: רק תגיד

שי: please?

גלית: נו מה… עניתי כבר – 'רק תגיד'.

שי: בכל אופן, את לא צריכה לרוץ את כל המרתון, רק קטע.

גלית: …

ואכן, יוצאים לדרך – Team Life Is Good – כפי ששי כינה אותנו. התחלנו בתונית אימונים למרתון תל אביב. ימי שישי בצהרים, פארק הירקון. שי, תמי הילדים וג'יזס – המטפל של שי, טל – אחות של שי, ומקבץ חברים מפה ומשם – מראש אני מתנצלת כי אין דרך לציין את השמות של כולם. יחד עם זאת, בין החברים ניתן היה למצוא את נילי אברמסקי האגדית, דני דוייטש, גונדה, חבורת האולטרמן, גלעד רותם ועוד רבים וטובים. כולנו התכנסנו בקבוצת פייסבוק ששי פתח ובקבוצת 'מרתון Life is good' –  בווצאפ – שם תקשרנו לפני ותוך כדי המירוץ.

מתחילים להתאמן למרתון תל אביב

תכנית האימונים למרתון תל אביב

כל אימון התחיל בתדרוך, הוגדרו תפקידים לרצים, מי רץ איפה, ממה צריך להיזהר, איך מתנהלת התקשורת עם שי. מה עושים במצב חירום, איך מתמודדים עם כביש משובש בדרך ועוד. אני לא אכנס כאן לשגרה של האימונים, אך אני יכולה להגיד שעוד לפני שהגענו הביתה אחרי אימון, כבר היתה מחכה בקבוצת הפייסבוק הודעה של שי שממשב את האירוע (אימון) – מה היה טוב, מה דורש שינוי ועוד.

אז איך מתנהל המבצע המדהים והמורכב הזה? ממש כמו מבצע צבאי:

שי בכיסא הגלגלים – יחד עם כל הציוד ומכונת ההנשמה – מה שמסתכם לכ 100 ק"ג.

רץ מספר 1 – מספר מצומצם של רצים, למיטב זכרוני שלושה במספר – גלעד רותם, נילי אברמסקי ואני רצים מימין ומשמאל לשי. התפקיד שלנו הוא להיות בקשר עין תמידי עם שי, לעצור לתקשורת איתו כל קילומטר, לוודא ששי בסדר ולוודא שמכונת ההנשמה עובדת. את גודל האחריות הבנתי באמת, ברגע שהוזנקו למרתון.

רץ 2 – הם הרצים שדוחפים את שי בכיסא. מעבר לריצה עצמה, תפקידם לדחוף את שי. זאת משימה רבת אחריות שצריך לדעת כיצד לעשות אותה. באיזו מהירות רצים. איך מווסתים מהירות בשיפוע ועוד. רצים מספר 2 התחלפו בהנחיית רצי 1, על מנת לתת להם לנוח ולעל מנת לייצר קצב יציב.

רץ 3 – רצו מספר מטרים מאחורי שי – בראשם יוסי פוקר שעל האופניים ה'מאספות',  תפקידם לוודא שאין שום קושי שמגיע מאחור לכיווננו, וקבוצת רצים נוספת שרצו מספר מטרים לפני שי, ותפקידם לוודא שאין מכשול בדרך ואם יש, להתריע בהתאם.  ממש נולדה שפה של סימונים לטובת המירוץ.

מתחילים להתאמן למרתון תל אביב
אימון מתקדם – כבר יצאנו מהפארק

אני מבקשת להסביר על התקשורת עם שי – שי היה באותו הזמן משותק בכל גופו ומונשם. מאחר ואנחנו היינו בתנועה, לא ניתן היה לחבר את המסך והציוד עמו שי מתקשר בד"כ בבית באמצעות מצמוץ עיניים. כך שהיה צריך דרך חלופית לתקשורת. המענה  היה באמצעות שאלות שאנחנו שואלים את שי.  שאלות עליהן התשובה היא "כן" – מצמוץ ארוך עם העיניים, או "לא" – שי מזיז את העיניים ימינה ושמאלה. כן, לקח לנו זמן להתרגל לשאול yes/no questions.

ההנחיה היתה – כל קילומטר אנחנו עוצרים את הריצה – ורצי 1 – שואלים את שי האם הכול בסדר  ומתקדמים/לא מתתקדמים בהתאם לתשובה. בכל קושי שהוא, מקפיצים את גי'זס. לא יעזור כמה פעמים אגיד את השם של ג'יזס האהוב, זה גורם לי לחייך כל פעם מחדש. כל ההתנהלות באימונים ובמרתון עצמו מנוהלת על ידי אותם רצי מספר 1.

זה יישמע מוזר, אך חשוב שייאמר – למי שמדמיין שהאימונים או המרתון עצמו הם כיף גדול לשי – לשבת בכיסא לאורך 42 ק"מ, על המהמורות, הקפוצות והתנודות… כיף גדול זה לא היה. שי הפקיד את חייו (פשוטו כמשמעו) בידי אנשים, משפחה, חברים וותיקים וחדשים ופניו למשימה קשוחה, לא נוחה, אולי אף כואבת ובעיניי, גם מפחידה.

תדריך וארוחת פסטה

כל הצוות נפגש בבית משפחת ראשוני לתדריך וכמובן לארוחת פסטה. על מנת שתבינו את החוויה, מצורף ציטוט של שי מתוך התדריך שהעביר:

'אז אנחנו הולכים לעשות את המרתון. מרחק מלא. עם כיסא כבד שלא מתאים בכלל לריצה. עם מכונת הנשמה עם סוללה שתיגמר בדרך. עם "שק תפוחי אדמה" שמרגיש הכל, כואב לו כל הגוף (כיאה למרתון) ויכול רק לסמן כן ולא לשאלות ששואלים אותו…'

מרתון תל אביב – הימים עברו והגיע התאריך המיוחל 24.2.2017. מרתון תל אביב. יוצאים לדרך. אנחנו מוזנקים ראשונים, באזור של כשעה לפני הזנקת המרתון הרשמי. קשה לי לתאר את ההתרגשות, את החששות, את עוצמת המעמד הזה – שי ראשוני האדם המונשם הראשון בעולם, המרותק לכיסא גלגלים, שעומד לעשות מרתון. הוא, ואנחנו, חבורה מגובשת של משפחה, רצים וחברים שעוטפים אותו בחוויה הזאת. יש רצים שרצים את כל הדרך, וכאלו שפוגשים אותו ורצים מקטע מסוים. לצערנו הרב, בק"מ ה 13 לערך, הרצים הראשונים של המרתון עברו אותנו וכך הפודיום הרשמי שעד אותו רגע היה שלנו, נלקח מאיתנו.

קצת לפני ההזנקה, מיתוג אחרון

מדי קילומטר עצרנו. בדקנו מה שלום שי. בזמנים שהוגדרו ג'יזס טיפל בשי, בדק את הציוד. בנקודות קבועות מראש פגשנו את תמי והילדים, שהצטרפו לחלק מהדרך, ושלחנו עדכונים ותמונות בקבוצה.

הרגע הרשמי בו תהילת הפודיום 'נלקחה' מאיתנו

עבורי ברמה הרגשית, ואני מניחה שגם כל מי שלקח חלק במעמד הזה, המעמד הזה היה מרגש ומפחיד גם יחד. אבל כמו במבצע צבאי, אני חושבת שהדחקנו כל מחשבה מאיימת ומעכבת והתמקדנו במשימה עצמה. האנרגיות לאורך הדרך היתה מטורפת. אנחנו עודדנו את הרצים שבאו מולנו, והרצים שראו אותנו התרגשו ועודדו חזרה. רצנו, התקדמנו עם שי ומדי פעם דאגנו שישמעו אותנו ועודדנו בקול עם המשפט האלמותי של שי – Life is good.

צילום לאורך הדרך שנשלח לתמי להוכיח ששי נהנה

ק"מ 40, כבר בפארק. נילי מימין לשי, אני משמאלו – והמתח שהיה עצור ומודחק עד עכשיו, מתחיל להיסדק. ההתרגשות מתחילה להתגבר עלי. הדמעות מתחילות להיאסף בעיניים. אני מסתכלת על נילי, והיא מהעבר השני של שי מסתכלת עלי עם חיוך גדול ועיניים רטובות. התובנה המדהימה הזאת, ששי עומד לסיים את המרתון ושעשינו את זה, עם כל הפחדים והחששות, מתפוצצת לה בגוף ובנשמה.  עוד קילומטר והנה תמי והילדים, והם עכשיו מובילים את שי, ובעידוד של כולנו בצעקות – Life is good – אנחנו מתקרבים לקו הסיום. אני כותבת שורות אלו ודומעת מההתרגשות של אותו הזיכרון.

הבנים – רז ועידו מצטרפים אלינו בק"מ 38

רגע הסיום
הבירה שאחרי

וזהו. המדליה של המרתון מונחת על שי. האדם המשותק, המונשם, על כיסא גלגלים – הראשון בהיסטוריה שעשה מרתון. לא ייאמן. רבות נכתב וסוקר אודות המירוץ הזה. וכמובן, גם אני לא חסכתי משי סיכום אישי ששלחתי לו בפרטי. כמובן סיכום באורך הגלות יחסית לשי, הרבה מדי מילים. סיכום רגשני – שי פחות מזדהה עם השתפכויות, אבל אין מה לעשות – זאת אני, הוא יכול היה לא לקרוא. ואני כולי בהתרגשות. ומה שי ענה לי על המגילה שקיבל ממני?

שי: היה בסדר היום 😊

גלית: חנטריש

שי: מת עליך מפגרת

מי שחושב שבזאת מסתיימת החוויה החד פעמית הזאת, כנראה שלא מכיר את שי. במקביל לכל העשייה המופלאה של שי בחקר המחלה, שי יחד עם דנה צימרמן כותב ספר ריצה – 'לרוץ – המדריך לרץ המתחיל'.  עוברים עוד אתגרי דלי מים, דובים מחבקים שטסים בכל העולם ועוד. על הדרך, האירוע של מרתון תל אביב, נבחר ע"י שוונג, כאירוע החשוב בספורט הישראלי. העשייה של שי המשיכה פורה ועמוסה, וניתן לקרוא עליה.

חושבים שבזה נגמרו האתגרים? 16.1.2018 – הודעה משי. מילה אחת: ירושלים?

המערכה של מרתון ירושלים 2018

לשאלה הזאת לקח לי הרבה מאד זמן לענות. למרתון ירושלים תוכננה לי סימולציה לקראת מירוץ יעד והתלבטתי בין שני הדברים. אבל ההתלבטות לא ישבה רק על זה. היו לי חששות מאד גדולים מעשיית המרתון בירושלים. עם כל הכבוד לתל אביב ולאתגר של 42 הקילומטרים, ירושלים היא ירושלים. עליות! ירידות! זה בסדר כשאתה רץ עם עצמך, אבל כשיש לך בידיים את שי בכיסא עם ציוד, שמגיעים ל 100 ק"ג – זה כבר סיפור מפחיד, מסוכן. הריצה היא ריצה אחרת. זאת אחריות עצומה. זה לדחוף את המשקל הזה בעליות, למתן ולבלום את המהירות הזאת בירידות המורכבות – וכל זה לאורך של 42 קילומטרים. חייבת להיות פה משמעת מטורפת בין הרצים, הבנה של הסכנה הכרוכה במשימה הירושלמית.

אני מודה שאני התנגדתי למרתון הזה ופחדתי ממנו מאד. היו לי שיחות עם נילי על זה וגם עם שי. אבל זה היה גדול ממני. הרי לא יכול להיות שלא אקח חלק במשימה הזאת ששי רקם שוב.

אז התשובה הגיעה: I do.

מאחר ומדובר בקבוצת אנשים תחרותית, לא יודעת איך התדרדרנו להתערבות קטנה בין נילי, שי וביני: כמה זמן ייקח המרתון. נילי אמרה 06:20 שעות, אני בעמדה זהירה הלכתי על 06:30 למרות שחשבתי שייקח הרבה יותר. שי בתפקיד האו"ם – אמר איפשהו בין נילי לביני. נו טוב.

יצאנו לדרך לאימונים, הפעם כמו כל מי שמתאמן למרתון ירושלים, ידענו בגדול איך מתאמים בריצה עם שי, אבל הפעם החלו אימוני עליות – ליד האוניברסיטה  בתל אביב, ביער ירושלים ועוד.

אימוני עליות באוניברסיטה בתל אביב

מרתון ירושלים – 5:45 בבוקר – קור כלבים וחתולים, חושך מצרים בואכה לאור ראשון. כולנו קפואים, עומדים סביב שי, מקפצים לחמם את הגוף.  והאיש גיבור. באמת. יושב מכוסה בשמיכה ועוד שכבות. הוא, שלא כמונו, לא יכול לחמם את הגוף, בריצה. לא ייאמן באילו קשיים האיש הזה מעמיד לעצמו.

בהתרגשות גדולה – ראש עיריית ירושלים – מר ניר ברקת מזניק אותנו. והנה, אנחנו שוב יוצאים. חבורה גדולה של רצים. חלקם מחופשים, השאר עם חולצות עליהן כתוב – Life is good. מתחילים להתגלגל באותו האופן כמו שתואר בתל אביב, הפעם התחלנו בקצב מהיר יותר מהמתוכנן ולקח קצת זמן עד שאנחנו מצליחים למתן את ההתרגשות והקצב. אבל כולם מאד רתומים למשימה.

גרף הגבהים של מרתון ירושלים הוא כאין וכאפס לעומת גרף החששות. הקושי והמתח הפעם היו אחרים. זה היה בלתי ייאמן לראות את העבודה הקשה, השקטה, הבטוחה של כל הרצים שלקחו חלק בריצה הזאת. היתה שם משמעת מאד גדולה והקשבה לקצבים – כי כמו שניתן לדמיין, קל מאד לרוץ בקצב מהיר מאד בירידות של ירושלים. אני לא אסתיר כי לאורך הדיאלוג עם שי, הוא ניסה לעודד ריצה מאד מאד מהירה – אבל על מספרי 1 הוטלה המשימה להיות המבוגר האחראי באירוע.

וירושלים, כמו ירושלים. מי שרץ בה יודע שהיא מפעילה קסמים של היסטוריה ונופים שמרעידים את הלב. עצרנו לתצפית בהר הצופים, מתפעלים מהנוף. שי במצמוצי העיניים ניסה להמשיך לעודד אותנו להיות מהירים יותר. גם הפעם, אם לא ציינתי עד כה, הפודיום נלקח מאיתנו בקילומטר ה 16, עם ראשוני הרצים של המרתון.

אנחנו מגיעים למרגלות העיר העתיקה, הלב נפתח ואנחנו עוצרים לתמונה. נכנסים בשער יפו, האבנים הירושלמיות מקשות על התנועה, ומי שממונה על הכיסא, מנסה לשמור על שי מהטלטול הלא נעים, עד רמה של כמעט להרים את הכיסא מהאבנים. שער ציון – רגע מרגש.  לא יעזור, יש בה בירושלים ובמעמד הזה, משהו שמרטיט את הלב.

בנקודה זו, נילי מודיעה לדני דוייטש שאנחנו בדרך לבית הנשיא. ההתרגשות הולכת וגוברת לקראת ההתקרבות שלנו למשכן הנשיא – קילומטר 26. הידיעה שהמשפחה מחכה לשי יחד עם נשיא המדינה – מר רובי ריבלין ורעייתו. באמת שאין דברים כאלו. הלב מתפוצץ מהתרגשות, גאווה ושמחה.

הדרך ממשיכה. ולפנינו עליית כובשי קטמון הידועה. אני חושבת שכולנו נדהמנו לחוות ולראות איך כל הרצים המלווים, דוחפים בעליות הלא פשוטות, יוצרים דבוקה אחראית, תומכת וחזקה, בולמים בירידות – כשכל ירידה, קלה כקשה, מסוכנת. עובדים במסירות, מתחלפים באחריות, רצים תוך הקשבה בחרדת קודש למשימה. ועדיין כל קילומטר עצרנו ושאלנו אם הכול בסדר. יש שאומרים שעיניים לא יכולות לדבר- אך לקראת הסוף, בפעמים שעצרתי לשאול את שי: "אתה בסדר?" – היה נדמה לי שעוד רגע הוא צועק עלי – 'נו יאללה, שימו גז ותתחילו להיכנס לקצב עד לסיום'.

הרכבת האנושית שדוחפת בעליות 

או טו טו מגיעים לקו הסיום. הלב מתפוצץ. העיניים רטובות. תמי והילדים מחכים לנו לקראת הכניסה לגבעונת האחרונה (בירושלים, מה לעשות, זאת לא ישורת אחרונה) – והנה, שי סיים את מרתון ירושלים. אין לי מילים לתאר. שי כבש גם את ירושלים.

האדרנלין וההתרגשות נשארו בגוף עוד הרבה זמן לאחר המרתון.

תם ונשלם מרתון ירושלים

לתחרותיים שבינינו שעוד תוהים לגבי ההתערבות שהייתה על זמן המרתון – עשינו את המרתון ב 5:56 שעות, מדהים! נילי היתה הכי קרובה.

שי, כהרגלו בקודש, הצליח, מרותק לכיסא גלגלים, מונשם, ללא יכולת דיבור, במצמוץ עיניים בלבד, להניע את העולם. לעשות את הבלתי אפשרי. להראות שאפשר. לנצח סיטואציה לא נתפסת. להניע אנשים, להראות שגם במצב הזה – Life Is Good

בפוסט שכתב שי בקבוצת הפייסבוק של הקבוצה כמה שעות אחרי המרתון הוא  כתב – שאל וענה: זה לא ​המרתון הראשון שלך, מה המטרה? קודם כל ליהנות. המרתון הוא לא מקצוע שלי. הוא תחביב. והמטרה היא שיהיה כיף. אני גם רוצה ​​להראות לילדים שלי שניצחון זה דרך חיים ומה שמחליטים ובוחרים, עושים ובלי תירוצים. איזה כוחות אתה מקבל מזה? הרגשת חופש שמי שלא משותק לא יבין. הרגשה שאפשר הכל. שאין גבולות. אני בטוח שיש הרבה אנשים שאומרים לעצמם "מה הוא צריך את זה". אבל להתרגשות אין תחליף. מה המסר שאתה רוצה להעביר? אנחנו חיים את החיים שלנו איך שנבחר. בכל בלתי אפשרי מסתתר אפשרי. בכל קושי יש שי. העובדה שאף משותק, אילם ומונשם לא עשה את זה לפני היא רק מקרית. המסר הוא שלא משנה מה תנאי הפתיחה שלך תמיד אתה זה שבוחר אם לעלות לזירה כמנצח או לא. יש המון דברים שאני לא יכול לעשות, אבל יש מיליונים שכן. למשל מרתון. ואתם?

המערכה המסכמת

מיותר לציין, שעל אף שהמרתון היה מאחורינו, ההתרגשות נשארה בלב עוד הרבה זמן. החלטנו שאת ההתרגשות הזאת צריך לדבר ולסכם במפגש – וכך קבענו מפגש חברים לסיכום מרתון ירושלים, בבית משפחת ראשוני, בתאריך 21.3.2018.

אני כותבת כאן דברים שבזמנו חלקתי רק עם נילי. לאור מצבו הבריאותי של שי, התחושה שלי היתה שהמפגש הזה יהיה סוג של מפגש פרידה ממנו. תחושה מאד קשה. אני לא יודעת להסביר למה חשבתי ככה. כך שמחד, נערכנו למפגש משמח עם כל החברים, עם מתנה לשי שתסכם את החוויה, למי מביא מה ועוד, אבל בלב ליוו אותי תחושות אחרות קשות.

הגענו לבית הכל כך מוכר ואהוב של תמי ושי. תמי הכינה אירוח חם ועשיר כתמיד, וכרגיל הכניסה אותנו לביתם באהבה. ישבנו ודיברנו. אחד אחד כל אחד סיכם, אמר את דברו, את הסיכום שלו. חוויה של התרגשות ושל צחוק.

ואז הגיע השלב בו כולם הלכו לאכול. ושי, לא מפתיע, נשאר במקומו. אני משמאלו, נשארתי אתו. היד שלי על כף היד שלו. הסתכלתי כמו מבחוץ על החבורה המדהימה של האנשים שבחדר. הסתכלתי על שי ועל המסך, אליו שי מקליד במצמוץ העיניים את דבריו. וברגעים האלו, כשהחדר באווירה נעימה, כולם טועמים מהמעדנים שעל השולחן, ונהנים מהחברותא, התחילה אחת השיחות הקשות בחיי. שיחה קשה, כנה. אמיתית. ואני עם דמעות. מנסה בכל כוחי להחניק. לא ממש מצליחה. ושי מודע וחד כהרגלו אומר לי באהבה גדולה – "תבטיחי לי שלא תהיי עצובה".

המערכה האחרונה.

שי נפטר בתאריך 24.5.2018

אין לי כל כך איך לסיים כי זה לא באמת הסתיים. שי נמצא בלב שלי גם כיום. לפעמים כשאני בסיטואציה של משבר או התלבטות, שי עולה במחשבותיי ואני שומעת אותו מגיב לי ואומר את דעתו בישירות וחדות ועם קריצה.

אני ממשיכה באתגרים שלי. ואתה תמיד בדרך כלשהי איתי. למרות שאני יודעת שאתה תגיב לי כהרגלך במילה אחת: 'משוגעת'.

שי השאיר אחריו חבורה של אנשים שהוא קיבץ, אנשים שיש לי חיבור אליהם עד היום והם הפכו לחברים טובים.

זה סיפור על אהבה, אמונה וחברות. סיפור על עבודת צוות בהובלתך השקטה והבטוחה. זה סיפור על חלומות והגשמתם. זה באמת ובתמים סיפור על ניצחון הרוח את הגוף. זה סיפור עליך, אדם שלקח את הבלתי אפשרי והפך אותו לאפשרי. אדם של עשייה בלתי נגמרת. זה סיפור על אדם גדול, חבר, שבמצמוץ עיניים, לב ענק, וציניות בועטת הזיז עולמות. זה המקום בו אני רוצה להגיד 'תודה' – על שנתת לי, לנו, לקחת חלק במסע שלך. תודה על שלימדת אותנו פרק משמעותי בחיים.

אז שייקה, איך אני אסיים. אני יודעת שאם אתה קורא  עכשיו את מה שכתבתי, ותאמין לי שניסיתי לחסוך במילים! אתה הרי תגיב לזה במילה אחת ולא מפתיעה: 'מפגרת'.

אחתום איך שחתמתי חלק מהשיחות שלנו – אתה בלבי ובנשמתי.

אוהבת ומתגעגעת. Life is good.

24 מאי 2020

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

בדרך המחשבה

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות. בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  כמה רציתי

קרא עוד »

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »