בואו נדבר אולטרה – מירוץ נגד השעון

בעוד מספר ימים אני אזנק למירוץ אולטרה רב יומי של 72 שעות בדרא"פ. מדובר במירוץ במסלול מעגלי של 500 מטרים. כן, קראת נכון, זאת לא טעות. מסלול מעגלי של 500 מטרים, לאורך 72 שעות. לא מעט חברים שואלים אותי על המהות של המירוץ הזה. איך זה מתנהל ובעיקר מביעים חוסר הבנה (ברורה לחלוטין מבחינתי!) לגבי הריצה במעגלים. והם צודקים. קשה להכיל ולקלוט את זה. אז דווקא עכשיו, 'כמה דקות' לפני ההזנקה שלי, חשבתי שזה הזמן הנכון לדבר על זה. קצת להסביר ולספר על האתגר הזה.

אחלק את הכתיבה שלי לשניים. אתחיל עם הסבר 'טכני' על מירוצי אולטרה מרתון בכלל ועל הגדרת סוג המירוץ הזה, ומשם אמשיך ואסביר את ההתמודדות והחוויה שלי בתוך כל זה.

בואו נדבר אולטרה – ממבט על

לטובת חברי שלא מגיעים מהתחום, ועל מנת להבין את סוג המירוץ המדובר, אני אתחיל דווקא ממבט 'מלמעלה' על מירוצי אולטרה, אבל ממש על רגל אחת. אולטרה מרתון – כל מרחק שעולה מעל מרחק של מרתון = 42.195 ק"מ. בגן השעשועים של ריצות האולטרה מרתון, אפשר למצוא סגנונות שונים של מירוצים.

ישנם מירוצים בתוואי דרך שונים. לדוגמא, יש מירוצים שרצים על כביש ויש בשטח.

השטח מספק מגוון רחב של אפשרויות –  החל משטח 'עדין' כמו שבילים מהודקים סטייל בן שמן, סינגלים דקיקים ומתפתלים והסקלה ממשיכה ומתפתחת עד למסלולים מורכבים של שטח מאתגר שמצריך יכולות טכניות ומיומנות.

ישנם מירוצים שטוחים וישנם מירוצים עם עליות/ירידות מצטברות שנראות כמו בדיקת א.ק.ג של אדם עם התקף לב.

ישנם מירוצים מנקודה לנקודה (point to point) המתחילים בנקודה אחת ומסיימים בנקודה אחרת – אם ניקח דוגמא ממירוצים בישראל, אז למשל אולטרמן ערבה שמתחיל ביהל ומסתיים באילת, וישנם מסלולים מעגליים, שכל פעם הרץ חוזר לנקודת ההתחלה – לדוגמא מירוץ 'סובב עמק', עם מסלול של כ 33 ק"מ.   

לרוב המרחק מוגדר – 50 ק"מ, 100 ק"מ, מאה מייל ועוד, וישנם מירוצים המוגדרים על זמן, עליהם אפרט מיד.

כמובן שהעולם הזה עמוק ומורכב יותר, אבל זה תיאור קצר ממבט על. 

בגדול, הבשורה המשמחת היא, שכל אחד שרוצה להשתתף במירוץ, יצליח למצוא את הסגנון שמתאים לה או לו.

מירוץ אולטרה נגד השעון – קווים לדמותו

המירוץ הוא על זמן ומנצח הוא זה שעושה את כמות הקילומטרים הגדולה ביותר בזמן הנתון. סוג מירוץ זה נפוץ מאד בחו"ל, לא בישראל.  

משך המירוץ יכול לנוע החל מ 6 שעות, 12, 24, 48 שעות והמשך ב 6 ימים, 10 ימים ועוד.

החל מרגע ההזנקה, כל רץ יכול לנהל את ההתקדמות שלו כרצונו. מתי וכמה רץ, אם לנוח, לאכול ועוד.

חשוב להבין, למירוץ הזה אין קו סיום!  קו הסיום יכול להיות בכל רגע שהרץ יחליט. וכאן מגיעה ההתמודדות של כל רץ עם עצמו ועם היעדים שלו. למעשה, במירוץ מסוג זה – גם אם תעשו 30 או 50 ק"מ ותפסיקו, זאת תהיה התוצאה.  וזו אחת מהנקודות בהן מירוץ זה שונה ממירוץ על מרחק מוגדר, מאחר ועל הרץ לגייס משאבים פנימיים של הנעה להמשיך.  התמודדות מנטלית שונה, בה יש ידיעה שבכל רגע נתון זה בסדר להפסיק.

המסלול מעגלי. המרחק המקובל למסלול נע בין 400 מטר (לעתים מתקיים באצטדיון פתוח/סגור) ובדר"כ מגיע עד למייל אחד (כ 1.6 ק"מ).

ישנם מירוצים שנערכים בכביש ויש בשטח, יש מירוצים שטוחים ויש עם עליות וירידות.

כבכל מירוץ יש תחנת הזנה ובה שתייה ואוכל, רק שכאן הרץ מגיע לתחנה כל הקפה. בנוסף, הרץ יכול להקים לו תחנה משלו. מבחינת הרץ, מזווית מסוימת, ניתן להגיד כי ברמה הכי בסיסית, יש נוחות בריצה במסלול מעגלי, מאחר והציוד שלך זמין ותחנת ההזנה זמינה כל כמה מאות מטרים.

אם אתייחס לרגע לפן תפעולי מנקדות המבט של המארגנים, המירוץ הזה מאפשר ריצה למרחק רב, מבלי לסגור עשרות/מאות קילומטרים של כבישים, לדאוג לסידורי אבטחה כבדים, שירותי רפואה, תחנות הזנה, כוח אדם ועוד. כל אלו מצריכים היערכות מורכבת ומערימים עלויות יקרות. עד כאן ההיבט הטכני, שוב… על רגל אחת.

אבל… זה הזמן להיכנס למהות, להתמודדות ולהבנה האמיתית עם מירוץ מסוג זה.

בואו נדבר אולטרה – הדרך שלי

התחלתי את דרכי בעולם האולטרה במירוצי שטח בישראל. לאורך השנים מצאתי את עצמי משתתפת במירוצים כאלו ואחרים בין אם במטרה של להגשים חלום, להתחרות, או פשוט לרוץ כחלק מאירוע וליהנות מהטבע, מהנופים, מהדרך.  השתתפתי במירוצי כביש ושטח בארץ ובעולם. החל ב 2016, התחלתי להשתתף במירוצים הרב יומיים – נגד השעון, בהובלתו של המאמן קובי אורן  – התחלתי במירוץ 12 שעות, 24 שעות והמשכתי הלאה.

'אז כמה קילומטרים תרוצי?'

כפי שאמרנו, בעוד שבמירוץ 'רגיל' המרחק מוגדר וקל לענות על השאלה הזאת, כי נרשמתם למרחק כזה או אחר, כאן אין הגדרה של מרחק. אז 'כמה תרוצי?'  זאת שאלה שמורכב יותר לענות עליה תשובה מדויקת.  בהיערכות למירוץ שכזה, אנחנו מגדירים יעד שהוא טווח קילומטרים.  ברור לי, שככל שמשך הזמן של המירוץ ארוך יותר, אין לדעת מה יקרה בדרך. אני רוצה להמחיש את כוונתי מדוגמא אמיתית. כמו שאומרים – מקרה שהיה כך היה…

בחודש יולי 2018 התחריתי במירוץ 48 שעות בצ'כיה. התכנית היתה מוגדרת מראש, מה טווח הקילומטרים שארוץ בכל יממה. יחד עם זאת, ביממה הראשונה נסחפתי ורצתי מעבר לתכנון. למרות שניסו למתן אותי, אני בעקשנות שלי המשכתי הלאה. רציתי להספיק יותר. המרחק הנוסף היה על חשבון זמן מנוחה שהוגדר מראש והצטמצם בפועל. יממה ראשונה הסתיימה עם 173 ק"מ. בדיעבד סחטתי את עצמי מעבר למה שהייתי אמורה למירוץ של יומיים, ועל כך עמדתי לשלם ביוקר ביממה השנייה. יממה שנייה התחילה, וגם כאן, למרות שהתחילו שלפוחיות ברגליים, לא עצרתי לטפל (עקשנית) וכן. התשלום לא איחר להגיע. כאבים חזקים, שהשפיעו גם על חלקים אחרים ברגליים וגרמו לדעיכה מאד גדולה בקצב ובמרחק. בסופו של דבר, סיימתי את המירוץ במרחק של 281.6 ק"מ. מרשים. אבל…  במירוץ הזה במאבק כנגד השעון הכשלתי את עצמי.

'אז כמה קילומטרים תרוצי?'  התמודדות מנטלית נוספת. דיברנו בשבחה של הנוחות שבהגעה לתחנה כל הקפה.

כל הקפה אני מגיעה לתחנה שלי. התחנה שלי! יש בה את האוכל שאני אוהבת. יש בה כיסא שאפשר לעצור ולשחרר את הרגליים, או לשבת לרגע כשצריך להחליף מבגדים חמים לקצרים וההיפך, או אפילו לעצום לרגע את העיניים….  כמו דבורה שנמשכת אל הפרח כדי לאסוף אבקנים, כך התחנה היא גורם משיכה שניתן למצוא בו נחת ונחמה. אך היא גם מלכודת. כי הזמן הולך ואוזל. וכל רגע של השתהות בתחנה הוא על חשבון עוד קילומטר ביעד. כל דקה של השתהות יכולה לקרר את השרירים ולהפוך את היציאה לדרך לקשה יותר. אבל יש תחנה. ויש עייפות. ויש נחמה. אז במה בוחרים?

'איך את יכולה לרוץ שוב ושוב במעגלים?'

בדיאלוג מולי עולה לא פעם תמיהה של מי שמדבר איתי כשהוא מנסה לדמיין ריצה במעגלים של קילומטר במשך 48 שעות. אני לחלוטין מבינה את זה.

ברמה הפרקטית, אני אתחיל עם העובדה שמבחינתי, מירוץ מהסוג הזה הוא בין הבודדים שיכול לאפשר להגיע לקילומטראז' גבוה. ואחת מהמטרות שלי במירוצים מסוג זה, זה לרוץ את המרחק הרב וכן, כמו שהוסבר קודם, הטכניקה שמאפשרת, היא הריצה במעגלים.

אחת התהיות שעולות מולי בהקשר של המסלול המעגלי מתייחסת לנוף – 'הרי את רואה את אותו הנוף חוזר שוב ושוב' (ושוב…). נכון.  הרי ברור שסוג מירוץ זה, לא דומה לחוויית טבע ונוף, כמו במירוץ בטוסקנה, שם חוויתי נופים עוצרי נשימה.  אני אנסה לענות על זה שוב, באמצעות דוגמא מהחיים.

מירוץ 48 שעות בצ'כיה. אחת הסיבות שבחרתי במירוץ זה היתה העובדה שהמירוץ מתנהל בתוך יער וידעתי שזה יעשה לי טוב בנשמה. המסלול היה באורך של קילומטר. מסלול יפהפה בתוך יער עם עצים מדהימים. היער היה צבוע בצבעים ירוקים עשירים וחיים. בטרם הוזנקתי למירוץ, הנוף הזה שימח אותי מאד. ראיתי את השמש זורחת ושוקעת – באמת, כמו שאני אוהבת.

באמת של החיים, משלב מסוים במירוץ, אני יכולה להעיד שכבר לא ראיתי את הנוף. אני אנסה להסביר. משהו בחוויה של המירוץ הזה הרגיש לי בדיעבד כאילו בחלק מהזמן הייתי בתוך סשן מדיטטיבי בו אני חווה את הדברים מעט אחרת.  היו רגעים שכאילו והייתי מנותקת 'מהנוף'. אבל היו גם רגעים בהם חוויתי את מה שראיתי מסביבי כמו דרך מראה נקייה וריאליסטית. אך שוב, העיקר של הדיאלוג הפנימי לא דיבר על הנוף, והייתי עמוק בתוך מאמץ פיזי ומנטלי מאד גדול. 

בחוויה המורכבת הזאת של ההתנהלות במירוץ, אני לפעמים מרגישה שאני בתוך יקום סגור ויש לי משימה. אני עמוק בתוך ההתמודדות, המחשבות והתחושות שלי. כל זה מעבר להתנהלות הפיזית – הריצה.  כך שהחוויה הזאת של ה'מעגליות', היא אמנם שם בפיזיות שלה, אך היא לא באמת המהות של העניין.

בהתנהלות במירוץ הזה, בתוך כל הרפיטיציה המעגלית הזאת, זה כמו ועוברים חיים שלמים ובהם יש רגעים של אושר, רגעים של עייפות. יש שמחה. יש כאב. יש רגעים בהם אני עטופה בתוך המוזיקה והיא מרימה אותי ועושה לי טוב בנשמה. ויש רגעים בהם אני שומעת שיר כלשהו כאילו אני שומעת כל מילה ומילה בפעם הראשונה, באופן הכי חשוף ופתאום אני מבינה את השיר 'אחרת'.

באחד הלילות, התחיל שיר של שלמה ארצי. בתוך החוויה של העייפות, של הגוף שרץ כבר שעות ועבר מעל 230 ק"מ, בגשם, בתוך הכאב, פתאום המילים של השיר התחדדו לי. זה היה שיר עצוב. הרגשתי שאני שומעת אותו בפעם הראשונה ובשלב מסוים פשוט התחלתי לבכות. אז תגידו.. 'תעבירי את השיר'. אבל לא, שמעתי את השיר מספר פעמים. בכיתי. התנקיתי. שחררתי עול כלשהו והמשכתי הלאה.

יש רגעים בהם המוזיקה משמחת –  במירוץ האחרון, לקראת הקילומטר ה 200 היתה בי התרגשת גדולה. עומר אדם שר לי בקולי קולות בנגן ומצאתי את עצמי רצה בשמחה ובאנרגיות מדהימות עד שהגעתי לקילומטר ה 200. ואז… פשוט המשכתי הלאה.

יש רגעים בהם אני לא יכולה להכיל את מוזיקה וצריכה ששקט יעטוף אותי בתוך המאמץ.  

כך שהחוויה של 'לרוץ במעגלים', היא לא באמת הסיפור פה.

בנוסף, גם בנוף הקבוע והלא משתנה, ניתן למצוא יופי ונחת ברגעים מסוימים. השעות מתקדמות והשמש שוקעת מבעד לעצים, צובעת את השמיים – מראות שאני מחוברת אליהם כל כך מריצות השטח שלי. ואז בעומק הלילה, כשהכול מרגיש שקט וחשוך, פתאום לראות את העצים עומדים בלב של ערפל כבד, כמו מתוך איזו סצינה של סרט. במירוץ הזה ככל שאני יכולה, אני מצליחה גם למצוא יופי בתוך העולם הנתון, בחוויות קטנות שהופכות לגדולות.

יש רגעים קשים ואפילו קשים מאד. יש שעות שאני עמוק בתוך המציאות המורכבת. שעות בהן הגוף נסגר וקשה, הנפש עייפה ופתאום המראות שאני רואה הם חדים וקשים ולא תומכים ומרימים. זאת התמודדות והיא לא פשוטה. אבל היי… אני מזכירה. יש בי אהבה לריצה. אני חווה אותה יום יום באימונים ולאורך דרך ארוכה. בתוך האהבה הזו, אני בוחרת לי אתגרים. והאתגר המסוים הזה, חוקי המשחק בו מוגדרים. לעתים הם תומכים ומקלים, לעתים מעמידים את הגוף, הנפש והרוח שלי באתגרים מאד עמוקים ומורכבים ואני בחרתי להתמודד איתם. 

אני מקווה שהצלחתי להעביר במקצת את הלך הרוח של המירוץ הזה. את ההתמודדויות, העומקים, התחושות והקשיים, כמו גם את הרגעים הטובים, המאושרים והמהנים. המעניין הוא, שדיברנו על התנהלות מירוץ אבל לא דיברנו על ריצה ולא בכדי. האתגר הוא אתגר שריצה בבסיסו, אבל סוג המירוץ הזה מעמיד עוד רבדים מורכבים הרבה מעבר לריצה.

אז בואו נדבר על האתגר הבא

אם קראת עד כאן, אז אני רוצה להגיד לך תודה על 'ההקשבה' ועל שבחרת להיכנס לעולם שלי.

בחרתי לי אתגר. סימנתי אותו, הגדרתי יעד – טווח של קילומטרים שאני רוצה להגיע אליו. אני מכירה את המספרים, אני 'מדברת' אותם בדיאלוג הפנימי שלי. אני חושבת אותם וחולמת אותם. ועדיין זה לא נתפס ולא מובן.

התאמנתי מאד קשה ועכשיו זה כבר כאן. אני יוצאת לדרך בציפייה מאד גדולה ויוצאת לדרך גם בחשש.

המירוץ שמגיע עוד רגע יהיה מורכב יותר מקודמיו.

הוא יהיה ארוך יותר בזמן – 72 שעות.

ולמרות כל מה שהסברתי למעלה, אני לעצמי לא יכולה להגיד שאני מבינה מה זה 72 שעות מירוץ. שלא לדבר על 72 שעות בריצה במעגלים. אני לא יודעת איך ארגיש על קו הזינוק. איך ארגיש אחרי 10 שעות, או 20… או 30…. שלא נדע…. עברו 30 שעות ואני עדין לא בחצי הדרך!

המסלול יהיה קצר יותר – רק 500 מטרים.

יהיו בו פחות משתתפים – כך שגם האנרגיה האנושית תהיה לא פשוטה עבורי.

ההתמודדות בו תהיה מורכבת יותר בכל הרמות. לאורך שעות רבות אני אצטרך שוב ושוב ושוב למצוא דרכים לאסוף את עצמי, לווסת את עצמי, לשמור על עצמי פיזית, לעודד את עצמי מנטלית, לגרום לעצמי להמשיך ולהתקדם, וכן, גם לשאוב כוחות מהסביבה – מהמשפחה שתלווה מקרוב, המאמן, וחברים שיעודדו מרחוק.

אבל זהו, זה מעבר לפינה. אני מודה, זה לא נתפס. איפשהו גם לי זה לא מובן. אבל עדיין, אני יוצאת לדרך!

4 יוני 2019

רוצים לקרוא עוד? מאמרים נוספים

בדרך המחשבה

החלום שלי היה לרוץ 300 ק"מ במרוץ של 48 שעות. בחרתי חלום שבדיעבד גיליתי, שלאורך ההיסטוריה רק 126 נשים בעולם הגיעו אליו אי פעם.  כמה רציתי

קרא עוד »

למה את רצה?

אני חושבת שמעולם לא התעכבתי להתמודד ברצינות, בכנות ולעומק עם התשובה לשאלה הקטנה גדולה הזו – למה אני רצה. הרי ברור לי שהריצה עבורי היא

קרא עוד »

מֵעֵבֶר לגיל המעבר

מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות לגיל שלי. ככה התנהלתי בכל בגרותי, עד יום הולדת 49. סביב יום ההולדת הזה התחילה לעלות מחשבה ש'התיישבה' עלי ולא

קרא עוד »